המאבק הנוכחי של "פעולה אחת ביום" מתמקד באזור בקעת הירדן. בדרך כלל, כששומעים את המושג "השטחים הכבושים" הדבר האחרון שעולה לראש זו הבקעה. בפעמים הספורות בהן כבר מגיעים לשם, רואים מסביב רק מושבים, קיבוצים, תיירות וחקלאות – מה לכל זה ולכיבוש? ובכלל, כל כך הרבה שטח וכל כך הרבה אבק, מישהו ראה פה פלסטינים?

אולי בגלל דלילות האוכלוסייה יחסית לשטח העצום (כ-64,000 פלסטינים וכ-9,000 מתנחלים על פני 1,611,723 דונם), אולי בגלל שגיאוגרפית היא רחוקה מהעין ומהלב של רובנו, ואולי בגלל שיחסית מדובר באזור שקט, כמעט ללא חיכוכים בין ישראלים לפלסטינים – בקעת הירדן נמצאת מחוץ לכותרות, מחוץ לשיח הציבורי ומחוץ לתודעה.

אז למה נזכרנו בה עכשיו? כי בשנים האחרונות מתרחשים בבקעה תהליכים שהם תמצית הכיבוש. הפלסטינים לא נהנים ממשאבי המים והקרקע של האזור, ובעקבות זאת הכלכלה שלהם מתמוטטת. אי אפשר לבנות שום דבר, כי אין תכניות מתאר.  במקביל, מגבלות התנועה מקשות על ההתניידות בתוך הבקעה, ומנתקות אותה משאר חלקי הגדה.

הדברים האלה משפיעים על מרקם החיים היומיומי. נכון יותר לומר: הדברים האלה מפרקים את מרקם החיים היומיומי.

המאבק הנוכחי של "פעולה אחת ביום" נוגע בזכויות אדם שנפגעו במספר תחומים ובמספר קהילות בבקעה. נתמקד בעוג'ה, קהילה חקלאית גדולה שנותרה ללא מים, ואשר מגבלות התנועה מסרבלות מאוד את הקשר שלה עם יריחו, העיר הגדולה הסמוכה, ועם שאר האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. נבדוק מה קורה גם בקהילות אחרות בבקעה, המתמודדות עם היבטים אחרים של היעדר מים, שטח ויכולת תנועה. השטח הוא עצום, והבעיות גדולות ומגוונות.

ננסה ללמוד, להבין ולפעול איפה שאפשר, ולא פחות חשוב: להעלות את בקעת הירדן לתודעה הציבורית בישראל, כדי לעצור את האפליה ולקדם את זכויות האדם, גם בחבלי ארץ רחוקים ונשכחים.