מים הם זכות יסוד, לכל אדם. לכל אדם צריכה  לעמוד כמות של 100 ליטר מים ביום לכל הפחות. 

בגדה המערבית, הצריכה הממוצעת לאדם היא 66 ליטר. בשטח C, שבשליטה ישראלית מלאה, זה אפילו פחות. לעיתים הרבה פחות.

בשטח C חיים כיום כ-60,000 פלסטינים שכלל אינם מחוברים למים. לא מדובר באקלים הצחיח של הארץ. פשוט אין גישה למים, וזה עניין של החלטה, ושל מדיניות.

על פי הסכמי אוסלו, כל פרויקט בנושא מים באקוויפר ההר (מאגר מי התהום המרכזי בגדה) ובשטח C כגון קידוח בארות חדשות או שיקום ישנות, טעון אישור של ועדת המים המשותפת (שהוקמה על פי ההסכמים), ושתפקידה לפקח על ניהול מקורות המים בגדה המערבית. התקופה בה נועדו הסכמי אוסלו לחול נקבעה ל- 5 שנים (עד 1999) וכך גם המנגנון הזה שנקבע במסגרתם. ואולם, בפועל, ומחמת העדר הסדר קבע, ממשיכים אותם הסדרים ואותה ועדה – גם 10 שנים אחרי. החלטות הועדה אמורת להתקבל פה אחד, כך שלישראל יש בה זכות וטו. 

הדו"ח של הבנק העולמי סיכם כך את תפקודה של ועדה זו:

"ועדת המים המשותפת לא מילאה את תפקידה לספק מסגרת לניהול אפקטיבי, בשיתוף פעולה, של משאבים משותפים ולהשקעה בהם… ועדת המים המשותפת אינה מתפקדת כמכון "משותף" לניהול משאבים, וזאת בשל חוסר הסימטריה הטבועה בה – בסמכויות, יכולות, במידע ובאינטרסים. א-סימטריה זו פוגעת בפיתוח גישה של קונצנזוס לפתרון סכסוכים הקשורים במים"

ישראל משתמשת ב-80% מהמים באקוויפר ההר, ובכל המים העליים הנשאבים מנהר הירדן. היא שולטת באמצעיים פיזיים (גישה למקורות המים, תנועה) ומשפטיים (מנגנוני קבלת החלטות) בגישה, חלוקת וניהול מקורות המים..     

ישראל טוענת כי עמדה בהתחייבותה לספק את הכמויות על פי הסכם הביניים (28.6 מ"ק לשנה, לתקופה של 5 שנים) ואפילו סיפקה מעבר לאותה כמות, וכי הפלסטינים ביצעו קידוחים לא מורשים, ומתחברים באופן פיראטי לקווי המים של מקורות.

בפועל, באותו שטח הנתון לשליטה ישראלית מלאה (שטח C), מתגוררות שתי אוכלוסיות (מתנחלים ופלסטינים). בעוד שההתנחלויות מחוברות לתשתית מים ועומדים לרשותן מים בשפע, עומדים מים, כמויות המספיקות גם לחקלאות אינטנסיבית, לכפרים הפלסטינים השכנים יש בקושי מים לשתייה.

לכן, נאלצים כפרים רבים לייבא מים במיכליות, מה שכמובן מייקר משמעותית את צריכת המים. כך עשויה משפחה פלסטינית בגדה להוציא עד כ– 40% מהכנסתה על מים (בישראל משפחה ממוצעת תוציא על מים רק כ – 1% מהכנסה החודשית).  

הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא זירה למאבקים רבים. עלינו לומר באופן ברור – המים הם מחוץ למשחק. יש לקדם חיבור למים לכל אדם, ומדיניות אספקה וחלוקת מים הוגנת, הדואגת לכלל האנשים, לסביבה ולטבע, ולשימור מקורות המים המשותפים בחכמה, בצדק ובהגינות.