ליאיר לפיד שלום רב,

קוראים לי גלעד, ולמרות שאתה לא מכיר אותי אני מכיר אותך. כזאת היא מציאות חיינו, שבה לאנשים שנמצאים במרכז העשייה החדשותית יש נראות ציבורית, ואתה זכית להיות במרכזה של אותה התעשיה. אני בהחלט לא מקנא בך: המשמעות של היחסים הלא סימטריים האלה בינינו היא שכל דבר שאתה עושה זוכה לקול גדול שמהדהד בארץ כולה. מאידך, כמו שאתה בוודאי יודע, גם בחירה שלא לעשות דבר שקולה לעשייה עצמה. אם כן אחריות גדולה רובצת על כתפיך, אחריות שגדולה ממידותי.

ומידותי הן אכן צנועות. אני לא יודע איך להביא שלום עולמי, וגם לגבי שלום עם שכנינו הפלסטינים אני לא בטוח. אבל אני פונה אליך בענינו של כפר קטן, למעשה אוסף של כמה מערות טחובות ובקתות מטות ליפול, כפר שנמצא בשוליים של השוליים. שמו של הכפר הוא א-תוואנה, וכאזרחי מדינת ישראל יש לנו אחריות למצבו של הכפר מתוקף נוכחות הצבא שלנו שם, גם אם לתושביו אין זכות הצבעה לכנסת.

מצוקותיהם של אנשי הכפר רבות, ואני בטוח שרבים אחרים כבר כתבו לך היום את הפרטים. אני רוצה להצטרף לכולם ולהצביע רק על נקודה אחת, קו למעשה, קו שאורכו מאתיים מטר: המרחק בין צינור המים שמגיע להתנחלות הקרובה והכפר. אפשר להסתכל על המרחק הזה בתור המייצג של הרבה דברים שונים, אבל כבר אמרתי לך שאני איש בעל מידות קטנות. בעיני הוא מיצג פשוט את האפשרות לחיים נורמליים של אנשי א-תוואנה. אודה לך כאזרח ישראל שחרד לגורל המדינה אם תצטרף גם אתה לקריאה לחבר את הכפר למערכת המים. לא כי אני חושב שזה יפתור את הכל, אבל כי אני מאמין שזה צעד שנשאר בנו איזה מענשקייט, איזו יכולת להיות בני אדם עם חמלה ורצון טוב.

בתודה מראש,

 גלעד

נושא: למה חשוב לכתוב על א-תוואנה

היי יאיר (אני מרשה לעצמי),

בטח קיבלת לא מעט מיילים אתמול על א-תוואנה. אז אני לא אטריח ואספר שוב את הסיפור. רק רציתי לתת מחשבה אחת על המקום, ועל הקמפיין שאנחנו עושים, ולמה חשוב לדבר עליו, להשמיע אותו לכמה שיותר אנשים.

יש ישראל ויש פלסטין, והן אויבות כרגע. וכשהן אויבות אז מניחים שכל אנשים ישראל אויבים של כל אנשי פלסטין. וכשכל האנשים אותו דבר, הם מפסיקים להיות אנשים בעיני הצד השני. כל היהודים רוצחים, כל הערבים רוצחים.

"פעולה אחת ביום" נתן לי, ואני חושב שלכל מי שמשתתף בו, לחזור ולהיות אנשים מול אנשים. סאבר ואסלח ואום ג'ומעה, התושבים של א-תוואנה, הם עכשיו לא אויב, ואפילו לא סתם קורבן חסר ישע, אלא אנשים. הגיבורים של סיפור החיים שלהם. ואנחנו, מי שכותב למתן וילנאי ומי שכותב לדב חנין ומי שכותב לך, מתמלא גם הוא כבנאדם ברגע בו הוא פועל למען אדם אחר. זה רגע של אנשים. כדור נגד דה-הומניזציה, תקרא לזה.

ומה שאני אוהב בסיפור הזה זה שתוך כדי הדברים היפים שאני כותב לך כאן. "פעולה אחת ביום" הוא קמפיין שלא בורח מהפוליטי. זה לא חיבוק "דו קיום" בו אני "מקבל" את האדם השני ו"לומד להכיר" אותו. אנחנו פועלים ביחד. יש כאן מטרה, ויש מי שיכול להזיז דברים, ואנחנו רוצים שהאנשים האלה יזיזו דברים. אנחנו לא עוסקים בלקבל את האחר. קיבלנו אותו. עכשיו אנחנו עובדים ביחד כדי שהאחר, שהוא כבר פחות אחר, יקבל את המים המזורגגים שהוא היה צריך לקבל לפי כל הגיון אנושי (ובטחוני, אם לא בא לנו לייצר מחבלים גם בכפר פלאחי שקט כמו א-תוואנה).

אני מקווה שתמצא לנכון לכתוב על א-תוואנה ועל הקמפיין שלנו. למרות שאנחנו מאות בודדות, מה שאנחנו עושים חשוב בישראל של היום.

תודה מראש,
צביקה