"'מה שהכי גרוע, זה שבסוף החייל מגיע לזירה והמצב לא חמור כפי שהתכוננו לו', מספר ר', חייל ששירת בגזרה בקיץ בחטיבת המילואים אלכסנדרוני. 'באים, ממלאים את האפוד במטולים, ברימוני גז, ולבסוף – מגלים מציאות שכלל לא מצריכה את השימוש בהם. התסכול גדול, ומתחילים לירות סתם. השירות מאוד משעמם. שום עימות, שום מטען, שום ירי. ואז ביום שישי יש סוף סוף אקשן, אפשר לבוא ולפרוק את האגרסיות'.
'איזו זכות יש לנו לדכא הפגנה שעוד לא נזרקות בה אבנים? אנשים הולכים עם שלטים ודגלים וצועקים במגאפון בתוך הכפר שלהם, אפילו לא התקרבו לכביש. איזו זכות יש לך לעצור את הדבר הזה?', שואל ר'. 'אחד מהחבר'ה אפילו אמר לי: ‘תשמע, אם לא היינו שם לא היה קורה כלום'. זו גם המסקנה החד-משמעית שלי'". ("בנבי סאלח מפזרים את ההפגנות עוד לפני שהתחילו", עמירה הס, הארץ, 16.9.11)
בשנים האחרונות נערכות מדי שבוע הפגנות לא חמושות במקומות שונים בגדה. בין השאר, מוחים המפגינים על השתלטות של מתנחלים על אדמות, על בניית מכשול ההפרדה בעומק הגדה ועל הדרתם מאזור מחייתם.
צילום: אקטיבסטילס
כוחות הביטחון מתייחסים להפגנות אלו כאל "הפרות סדר". החיילים מאומנים לראות במפגינים כעבריינים שיש לסלק, ללא קשר אם הם אלימים או לא. זו הנורמה.
קחו למשל את הכפר א-נבי סאלח שבמחוז רמאללה, שהפך להיות אחד ממוקדי המחאה המרכזיים בגדה.
ארגון "בצלם" הוציא בשבוע שעבר דו"ח מיוחד שנקרא "הפגנת כוח: טיפול כוחות הביטחון בהפגנות השבועיות בכפר א-נבי סאלח". לפי הדו"ח, במהלך חודש מאי האחרון השתמשו כוחות הביטחון בגז מדמיע, ברימוני הלם ובתרסיס פלפל לפיזור ההפגנה, וגם הכו את המפגינים באלות, בבעיטות ובאגרופים. מהתיעוד של "בצלם" עולה כי חיילים ושוטרי מג"ב פיזרו את התהלוכה עוד בטרם יצאה לדרכה, בלי שהמפגינים נקטו באלימות כלשהי. כמו כן, הם אסרו עליהם להגיע למעיין, נשוא המחאה. הוצאת צווי שטח צבאי סגור והצבת המחסומים הגבילו את הגישה לכפר ומנעו מאנשים שאינם תושבי הכפר להשתתף בהפגנה. פיזור ההפגנה נעשה תוך שימוש מופרז באמצעים לפיזור הפגנות.
כוחות הביטחון לא עשו כל ניסיון לאזן בין זכותם של התושבים להפגין לבין חובת הרשויות לשמור על הסדר הציבורי והעדיפו, במקום זאת, לפגוע באופן קשה בזכויות התושבים.
שימוש באלימות בפיזור הפגנות בשטחים. לצערנו, גם זו נורמה.
על כוחות הביטחון להפנים: יש לאפשר מחאה אזרחית לגיטימית. לא מפזרים הפגנות, אלא אם אין ברירה, וגם אז – תוך שימוש מידתי באמצעים שאינם מסכנים את הסובבים. עצם חימוש חיילים עם אמצעים מסוכנים כבר מגדיל מאוד את פוטנציאל ההתלקחות של ההפגנות. היערכות נכונה יכולה למנוע את ההתלקחות הבאה.
הרשות הפלסטינית החליטה לבקש הכרה באו"ם; קהילות, ארגונים ופעילים פלסטיניים מתכוננים למחאה המונית. מה באמת יקרה? מה טוב ומה לא? לא ידוע. חוסר הוודאות הוא גדול, ולא ניתן לדעת מה יתפתח. אף אחד לא יודע.
החלטנו, שאי אפשר לחכות ולראות. ולכן אנחנו נערכים. גם בצה"ל נערכים. לשמחתנו, יש גם קבוצות של פעילים שנערכות, ואנחנו שמחים לספר לכם על זה:
"…זה הזמן לקרוא לציבור בארץ לא להיסחף ברגשות של פחד ואיבה - כשם שאנחנו הפגנו הקיץ בערי ישראל למען צדק ושוויון אנו תומכים בזכותם של הפלסטינים להפגין למען עצמאותם.
זהו הזמן להפסיק את השיח לפיו האלימות תלויה רק בפלסטינים ולדרוש התנהלות שקולה וחכמה של ראש הממשלה, של הצבא ושל המשטרה. אסור לדכא בכוח מאבק לא-אלים.
שפיכות דמים תהיה אסון לישראל ולפלסטינים. תגובה לא-אלימה כלפי הפלסטינים תעורר השראה והערכה…."
את הקריאה הזו שמעתי לראשונה לא במאהלים, או בהפגנות הענק של הקיץ הזה. שמעתי אותה בתהלוכת אחד במאי בירושלים, לא מאוד מרובת משתתפים, לפני שנה וקצת. הגעתי עם עוד כמה חברים, מתוך זעם על השוק הנצלני והיעדר הגנות מינימאליות לאנשים נטולי ברירות. הנושא הזה בער בי, היה לי ברור שזו מציאות שחייבת להשתנות, אבל איכשהו בצהרי יום שישי במרכז ירושלים הרגשתי שזה לא ממש מעניין אף אחד. התהלוכה הקטנה עשתה סיבוב, צעקה כמה דברים, ואחר כך התפזרה לה. "החבר'ה בחולצות הכחולות חייבים לרענן קצת את הסיסמאות" החלפנו רשמים, אני וחבריי, במידה מסוימת של ציניות "חייבים למצוא משהו קצת יותר מחובר למציאות מ'התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה'".
למה אני מספרת לכם את כל זה? לא בשביל הנוסטלגיה, ממש לא. הזיכרון הקטן הזה נותן לי פרספקטיבה. דברים יכולים להשתנות. מציאות יכולה להשתנות. ושיח ציבורי – בהחלט יכול להשתנות. כשנאבקים על מה שנכון וצודק ובלתי ניתן לפשרות, חייבים אורך נשימה. כמו שהשיח נגד הפרטה היה פעם נחלת השוליים ההזויים, והיום מוציא המונים לרחובות, כך גם האמירה הברורה שלנו יכולה להפוך לנחלת רבים – אמירה נגד הפרות זכויות אדם הנעשות בחסות הכיבוש, ובעד שינוי מציאות החיים של רבבות אנשים הנתונים תחת שלטון צבאי ישראלי. בעד צדק חברתי שהוא נחלת כולם, כולל הפלסטינים.
היום אנחנו מסיימים עוד מאמץ מרוכז בניסיון לקדם זכויות יסוד בכל מקום שנמצא תחת אחריותה של מדינת ישראל. לפני שלושה חודשים התחלנו לספר פה את הסיפור של בקעת הירדן. סיפור מורכב, רב הסתעפויות וסוגיות, המתפרס על פני שטח עצום ומרוחק, ובו קהילות עם מאפיינים שונים. סיפור של מדיניות שדוחקת את רגליה של אוכלוסייה החיה בשולי השוליים.
צילום: נעם ארם
אתם, האנשים שלא מוותרים, לא נרתעתם מהבירוקרטיה, מהפרטים הקטנים והמספרים, ולא היססתם לפנות לכל מי שיכול להשפיע, ולדרוש את מה שנראה בעיני רבים "הזוי" או "איזוטרי".
דרשתם הסרת מגבלות תנועה לא סבירות, כדי שהישאם יוכל לעבור במחסום תיאסיר עם רכב המועצה של אל עאקבה. נזעקתם כששער גוכיה לא נפתח בזמן, וזוג מהקהילה הבדואית אל חדידיה נתקע שם עם תינוק עם חום גבוה, בצהרי יום קיץ לוהט. פניתם לכל מי שצריך בכדי למנוע תכנית שתעמיק את האפליה בחלוקת משאבים בין פלסטינים ומתנחלים בבקעה. בין לבין, לא שתקתם כשהתמונה בבקעה הוצגה בצורה חד צדדית בתקשורת, העליתם ערכים לויקיפדיה, והפצצתם את גלגל"צ בתזמוני תנועה מהמציאות הרחוקה של הבקעה.
גם אם אין כרגע שינוי בשטח, הצלחתם להעלות על שולחנם של כמה קובעי מדיניות שאלות נוקבות בנוגע למגבלות התנועה בבקעת הירדן. לא הרפיתם מכמה ח"כים עד שהם נרתמו ופנו בנושא לשר הביטחון. הצקתם למערכת בשאלות כדי שמדיניות לא-הגיונית ולא-מוסרית לא תוכל להימשך לה סתם ככה. את התוצאות אולי לא נראה בצורה מיידית – אורך נשימה, כבר אמרנו? – אבל, אתם יודעים, גם הרבה אדוות קטנות יכולות ליצור ביחד גל אחד גדול.
לכל אחד ואחת מכם/ן, שפעל ופעלה בהתמדה ובנחישות, כדי לאפשר לאנשים להתפרנס/ללמוד/לנוע ממקום למקום, כדי למנוע אפליה בחלוקת משאבים, כדי להזכיר שגם הבקעה היא שטח כבוש, ולמה שקורה שם אין קשר לביטחון – לכם ולכן אנחנו רוצים לומר: תודה!
להתראות בפעולה הבאה,
נועה, וכל צוות "פעולה אחת ביום" – ליל, אהוד, ליזה, ג'מילה, משכית ולימור.
