150,000 איש יצאו אתמול לרחובות, באחת ההפגנות הגדולות בתולדות ישראל. ההמונים ששטפו את הרחובות, מקרית שמונה ועד באר שבע, קראו לצדק חברתי. בירושלים, אמר הרב שי פירון כי "אסור ליפול למלכודת של ימין ושמאל, זה מאבק של כולנו" והוסיף כי המאבק הזה הוא לא רק של מעמד הביניים, אלא גם של החלשים בחברה, שקולם לא נשמע.
אכן, צדק חברתי צריך להיות נחלת כולם. גם נחלתם של אלה שלא נמצאים בהפגנות. גם נחלתם של פלסטינים בכפרים נידחים, בשוליה המהבילים של בקעת הירדן.
למשל, אלה שגרים ליד שער גוכיה.
שער אחד, קהילה קטנה, אי עמידה בזמנים. סיפור קטן, שולי ומרוחק, שממרר את החיים לכמה עשרות אנשים.
 שער גוכיה - צילום: מחסום ווטש
שער גוכיה, החוסם דרך עפר היסטורית אי שם בבקעת הירדן, אמור להיפתח שלוש פעמים בשבוע, בבוקר ואחר הצהריים. הסידור הזה נועד לאפשר לתושבי קהילות קטנות כמו אל חדידיה, להגיע לעיירה הקרובה המספקת להם חינוך, רפואה, ואפשרות להצטייד במזון ומצרכים שונים. לא אידיאלי, מקומם, אבל כרגע זה מה שיש.
גם על המעט הזה הצבא לא מקפיד.
בשבועות האחרונים הצבא מחפף קצת בשעות. רק קצת. לא נורא, נכון? 15:00 אחר הצהריים, 41 מעלות בצל, אבל אין צל, ושני גברים עם טרקטור מחכים. הם עברו את השער כדי לקנות אוכל לצאן, ועכשיו רוצים לחזור הביתה. השער אמור להיות פתוח בשעה הזו, אבל הוא לא, והם תקועים, בחום, שעה וחצי, עד שסוף סוף מגיע מישהו ופותח. זה קרה לפני שבוע וחצי, וזה קורה יותר מדי בזמן האחרון.
אנחנו שם – גם אם וירטואלית, ומחוברים לשטח בזכות נשות מחסוםווטש – כדי לפקוח עין ולוודא שהצבא עומד בזמנים ולא מייבש סתם אנשים בשמש השורפת.
ממשיכים לשלוח פניות למח"ט הבקעה. שלחתם? התקשרו לוודא שהמכתב הגיע והועבר ליעדו. לא נותנים לזה לעבור בשתיקה!
מספר הפקס: 02-9940432
תוכנת פקס למשלוח חינם דרך האינטרנט: http://www.freefax.co.il/upload.php
טלפון לוודא שהגיע: 02-9940204
לכבוד אל"מ נוחי מנדל, מח"ט הבקעה
באמצעות פקס 02-9940432
הנדון: דאגה לפתיחת שער גוכיה באופן מקצועי
א.נ.,
אני פונה אליך היום בדאגה, ומבקשת שתידרש לסוגיית השער החקלאי הקטן המכונה גוכיה.
כיום יש מדיניות של פתיחת השער החקלאי הזה שלוש פעמים בשבוע בלבד בשעות מוגדרות. הגבלת פתיחת השער לפעמים אלה ולשעות קצובות אלה פוגעת בתושבים המקומיים שצריכים לעבור במקום. ואולם, היום אני פונה אליך בעקבות זאת, שבמהלך השבוע האחרון החיילים לא עמדו אפילו בפתיחת השער בשעות מוגבלות אלה. דרך דיווח של נשות מחסום ווטש למדתי כי בשבוע האחרון, גם ביום ראשון ה- 24.7 וגם ביום חמישי ה- 21.7, היו איחורים ממושכים בפתיחת השער – של שעה וחצי לפחות.
שער גוכיה הוא שער קטן, רק עשרות פלסטינים עוברים בו בכל יום. אבל גם הם זכאים כי יתייחסו אליהם ואל הצרכים שלהם בכבוד. בענייננו מדובר בכבוד מינימאלי – לא להתייבש בחום הגדול של הבקעה ובחוסר וודאות האם השער ייפתח, אם לאו.
לפיכך, אני פונה אליך בבקשה שתוודא, כי הכוח בשטח עומד בדייקנות בשעות האמורות, לכל הפחות, ולא מאחר או מוותר לעצמו במשימה.
ידוע לנו כי על כתפיך ועל כתפי החיילים בשטח רובצת האחריות לביטחון ולמניעת טרור. אך על כתפיכם רובצת אחריות נוספת, לא פחות כבדה – והיא האחריות לאורח חיים תקין ולזכויות יסוד לתושבי האזור, הפלסטינים לא פחות מהישראלים. פקודות הצבא מגדירות זאת בבירור, וגם מחויבות צה"ל לאמנת האג סעיף 43, כידוע לך בוודאי.
לפני כחודש וחצי, באמצע יוני, אני ועשרות ישראלים נוספים פנינו אליך בדרישה להקלה במדיניות המחסומים בכלל בקעת הירדן. אני עדיין תוהה מדוע דווקא בבקעת הירדן יש מגבלות על מעבר תושבים פלסטיניים שאינם תושבי הבקעה ואינם נוהגים ברכבם-הם. ומדוע שער גוכיה לא יהיה פתוח כל ימות השבוע. אני עדיין קוראת לך לשקול זאת שוב, בייחוד לאחר שמדיניות פתיחת המחסומים במקומות מרכזיים הרבה יותר, כמו חווארה או סאלם ועשרות אחרים, הוכיחה את עצמה כבטוחה. הצרות בשער גוכיה, בחמרה או בתיאסיר ייפתרו אם יהיו פחות מגבלות.
אבל כל עוד ההחלטה המבצעית הנוכחית היא לפתוח את שער גוכיה רק באופן מוגבל – אז לכל הפחות שהאופן המוגבל הזה יהיה מדוייק, ולא שרירותי.
אודה לך על תגובתך, ויותר מכך על טיפולך בנושא, כך שבעיות אלה בפתיחת השער לא יחזרו על עצמן.
בכבוד רב
שם:
טלפון: כתובת למענה:
היום נפנה למח"ט הבקעה, אל"מ נוחי מנדל, ונדרוש ממנו להשיב את חופש התנועה לגזרה שלו.
נוחי מנדל, אל"מ, מבין בהכשרה ופיתוח הון אנושי, כמי שפיקד על בא"פ לכיש ובא"ח נח"ל. היה גם מי שסימן אותו כקצין מבטיח. כבר ספג ביקורת מזרמי המתנחלים, וגם מחייליו.
בתוקף תפקידו כמפקד בשטח, לאל"מ מנדל יכולת השפעה על חופש התנועה באזור הבקעה. בסמכותו להסיר חסימות ולפתוח שערים, להקל בנהלי בידוק ולמנוע עיכובים מיותרים, וחשוב מכל: לדעתו בנוגע לנחיצות מגבלות התנועה יש חשיבות גדולה ויכולת השפעה על קובעי המדיניות.
במכתב שנשלח לו נתייחס לכל הנקודות האלו. נבקש ממנו לשקול את נהלי הבידוק הנוקשים במחסומי תיאסיר וחמרה, ולבטל את הדרישה מכל נוסעי האוטו, בכל גיל ומצב רפואי, לרדת ולחצות את המחסום ברגל. נפנה את תשומת ליבו לחסימת דרכים היסטוריות, כמו זו ביציאה הצפונית מיריחו, המקשה על תושבי האזור. ונבקש לפתוח שערים חקלאיים כל יום, ולא רק מספר פעמים בשבוע, כפי שקורה כיום בשער גוכיה.
 צילום: נעם ארם
למח"ט הבקעה יכולת להשפיע על חייהם של עשרות אלפי תושבי הבקעה. עכשיו צריך לבקש ממנו לעשות זאת!
הנה פקס של חדר מבצעים בבקעה: 02-9940432
תוכנת פקס למשלוח חינם דרך האינטרנט: http://www.freefax.co.il/upload.php
ואפשר גם להתקשר לוודא שהגיע: 02-9940204
והנה נוסח המכתב. שנו לזכר אם צריך, חתמו, ושלחו:
לכבוד אל"מ נוחי מנדל, מח"ט הבקעה
באמצעות פקס 02-9940432
הנדון: הקלה במגבלות התנועה בבקעת הירדן
א.נ.,
אני פונה אליך כמי שאחראי על גזרת בקעת הירדן, בבקשה להשיב את חופש התנועה לבקעה. באפשרותך להקל על חייהם של תושבי האזור על-ידי הסרת מגבלות התנועה הקשות המוטלות על הנכנסים אל הבקעה והיוצאים ממנה, על ידי שינוי האופן בו מתבצע הבידוק במחסומים תיאסיר וחמרה ועל ידי הסרת חסימות הפוגעות בתושבים. אני מאמינה שהשבת חופש התנועה הוא אינטרס משותף של כולם; של הצבא ושלך כמי שאחראי על האזור, שלנו כאזרחי מדינת ישראל, וכמובן של תושבי האזור.
כמי שמכיר מהשטח את השלכות מגבלות התנועה על חייהם של עשרות אלפי אנשים, יש ערך עצום להמלצה שלך על הסרת המגבלות. ידוע לי כי כיום רכב פלסטיני שאינו רשום על שם תושב בקעת הירדן – שחייב גם לנהוג בעצמו ברכב – לא יכול לעבור במחסומי הבקעה, אלא חייב לנסוע דרך יריחו. עקב כך, הפלסטינים נאלצים להסיע את ילדיהם עד המחסום ולהעביר אותם למוניות בצידו השני של המחסום, בדרכם לבית הספר, הם משלמים בפרנסתם על חוסר-היכולת להעביר סחורות, ולעיתים משלמים אף בבריאותם. וכל זאת, כאשר אם חס וחלילה מפגע ירצה לעבור מאזור לאזור– הוא יכול לעשות זאת מסביב.
בנוסף, ידוע לי כי הסדרי הבידוק במחסומי תיאסיר וחמרה נוקשים, וזמן המעבר בהם בשעות העומס הוא ארוך ביותר. מלבד נהג הרכב, שאר העוברים במחסום, ובכללם ילדים, קשישים וחולים נדרשים לרדת מן הרכב, לצעוד עשרות מטרים ברגל ולעבור בדיקות דקדקניות, שעה שהרכבים נבדקים בנפרד. בשעות העומס מתארך באופן ניכר זמן ההמתנה וכתוצאה מכך עשרות אנשים עומדים וממתינים לפתיחתם, לעיתים בתנאי מזג אוויר קיצוניים האופייניים לאקלים בקעת הירדן. אני פונה אליך בבקשה לבטל את הדרישה מהנוסעים לרדת מהרכב לבידוק. באחריותך לוודא כי ההתנהלות במחסומים אינה גורמת סבל מיותר ועיכובים שלא לצורך.
במקביל, אמצעי חסימה פיסיים רבים מביאים לביתורו של השטח ולבידודו. חסימת הכניסה הצפונית ליריחו בכביש 90 ההיסטורי, למשל, משפיעה על הנגישות לשירותים חיוניים, מרכזים רפואיים, ובאופן כללי מאריכה מאוד את הדרך. גם שער גוכיה, המפריד בין אל חדידיה לנפת טובאס הסמוכה לו, נפתח בהסדר הנוכחי רק 3 ימים בשבוע. הגבלת התנועה דרך השער לזמנים מסוימים גורמת לסרבול מיותר ולייקור מחירי המים והדלק באופן ניכר. מדוע שלא תהיה אפשרות מעבר מהירה ויעילה בשער, בכל ימות השבוע? פתיחתו תקל על אורח החיים של תושבי המקום, שאת מרבית השירותים הם מקבלים מהעיירה טובאס. זה לא סיפור גדול, והתנועה בשער קטנה. מח"ט הבקעה, פתח את השער והימנע מחסימות דרכים מיותרות.
באחריותנו כישראלים, ובאחריותך כמפקד, למנוע ככל הניתן פגיעה באוכלוסיה אזרחית. אנו בטוחים ביכולתך כמפקד האזור להבטיח מטרה זו לצד שמירה על הביטחון.
.בכבוד רב ובברכה,
שם:
כתובת למשלוח תשובה:
לאחר הודעת ראש מועצת הכפר, ואחרי שעשינו מאמצים ובירורים נוספים, לצערי אנחנו מפסיקים את הקמפיין עם בית-סוריכּ.
כבר 3 שנים שאני מדבר עם קבוצות ישראליות על זכויות אדם של פלסטינים. ואני כבר רגיל ל-2 ההתניות הישראליות הקבועות: כשמציגים פלסטיני/ת כאדם עם זכויות, נשמעות בקהל או אנחה וצקצוק על העוולה (אצל המיעוט) או השאלה הצפויה, מדוע אני דואג רק לערבים (הרוב). בשביל האחרונים יש לי דווקא סבלנות. אבל מתגובת הצקצוק בלשון נמאס לי. כמה אפשר?
בגלל זה פעולה אחת ביום הוא אחד הדברים המרגשים שקורים לי בחצי השנה האחרונה, כל יום. הוא הרפתקני, והוא אמיתי ותכל'סי, ויש לי הזכות לשרת אתכם – מאות ישראלים שהפרויקט נולד כדי לתת לכם עוד אפשרות לפעול. לעשות.
פעולה אחת ביום סולידית – כמה דקות, מהבית, מהמחשב. אבל השתדלנו להיכנס לקרביים של הכיבוש: מי שפועלת אחת ליום צריכה לקרוא ולהבין את הבירוקרטיה הצבאית, ואת הנהלים וצווי אלוף הפיקוד, שאותם אנחנו מנסים לשנות ולמצוא להם פיתרון יצירתי. בשבילי, האתגר הוא לכתוב את 'פעולה אחת ביום' בצורה כזו, כך שלכם יהיה כיף לפעול. גם מול בירוקרטיות יבשושיות.
ואז קיבלנו שיחת טלפון מראש המועצה בבית סוריכ, שמודיע שהם מפסיקים את השותפות בפרויקט. וגילינו, שניתנו היתרים לחקלאים בבית סוריכ, לראשונה מזה שנתיים. (לחודש בלבד, ובלי טרקטורים – זה עדיין משטר ההיתרים). הופתענו, כי זה היה לא צפוי ולא היו סימנים מקדימים, ומאז ניסינו לבדוק ולנסות עוד אפשרויות ופגישות – אך למרות הרצון ההדדי, בבית סוריכ לא ממשיכים. ואנחנו, בפעולה אחת ביום, מתחילים לחפש את הפרויקט הבא.
זה מבאס מאד. אמנם ידענו שגישה של חקלאים למרחב התפר הוא נושא 'קשה', כזה שהמנהל האזרחי לא פותר עם מחוות 'הומניטאריות' – כמו שהם הסבירו את ההצלחה שלנו עם חיבור המים של א-תאוונה. ידענו שנצטרך מאמץ גדול רק כדי לגרום למישהו להקשיב. אבל לא ייחלנו ולא צפינו התפתחויות כמו זו.
הרבה שאלות נשארות פתוחות, ולא מעט טעויות לתקן. ואין הרבה תשובות ברורות. ובעיקר – יש מציאות שבה אנחנו, ישראלים, חיים כאזרחים בחברה דמוקרטית ועם חופש ביטוי וללא ש"ב, ועם מעט מחירים. ולפלסטינים אין את כל זה. המערכות שסביבם וסוגי הלחצים שעליהם מייצרים מערכת שיקולים שונה לחלוטין. אין סימטריה.
בשבילי, חוויתי בשבועיים האחרונים שיעור מאלף. אחרי שהעברתי עשרות סדנאות על מצב זכויות האדם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה שקרה לנו בשבועיים האחרונים היה הסדנה הטובה ביותר כדי להבין מהו הכיבוש.
בין ההתפתחויות הללו, נקודת האור שלנו היא שהעשייה שלכם ממש עובדת – עד עכשיו אתם מצליחים! הצלחתם לגרום לרשויות להקשיב לכם, גם על הנושא הטעון הזה, הצלחתם לגרום לעוזרת הבכירה של שר הביטחון, ולראש המנהל האזרחי, להגיב. הצלחתם לשים נושא על סדר היום, שלפני כן לא עניין אף אחד.
הצלחתם להיות קהילה וירטואלית שמחפשת פתרונות מעשיים לשיפור אמיתי, כבר יותר מחצי שנה, וזה ממש לא מובן מאליו.
פעולה אחת ביום הוא אחד הערוצים שלנו, ישראלים שאכפת להם, להביא את האכפתיות הזו לשטח. פרדוכסלית, זה הצליח גם עם בית סוריכ, אפילו שעדיין אין להם גישה לאדמותיהם.
זוהי הדרך שלנו להתבונן בעיניים של מי שמנהל את הכיבוש, בעיניים יודעות, בעיניים שדורשות אחריות, הומניות, זכויות. זוהי ההזדמנות שלנו להיישיר מבט ולהתוות את השינוי.
חשוב להבהיר שאנחנו לא הולכים להיעלם. התחלנו כאן תהליך ונמשיך לעקוב אחרי משטר ההיתרים, והרי במשרד הביטחון מחכים למכתב שלנו, אנחנו נעקוב אחר תשובתם ותשובות אחרים שיבואו בדרך וכמובן נעדכן אתכם, אבל לא בפלטפורמה של פעולה יומית.
יותר מאשר בהצלחה עם א-תוואנה, אני גאה עכשיו להיות חלק מפרויקט שלא מוותר, ונוגע בעצב הרגיש של המציאות. אני מסתכל במראה, ולמרות שאני כמעט לא הולך להפגנות, אני יודע שאני מנסה להשפיע.
פעולה אחת ביום תחזור, אנחנו יוצאים לערוך תחקיר על קהילות נוספות, למצוא את הקמפיין הבא, וכמובן להשתפר.
|
