לאחר הודעת ראש מועצת הכפר, ואחרי שעשינו מאמצים ובירורים נוספים, לצערי אנחנו מפסיקים את הקמפיין עם בית-סוריכּ.
כנסו לפורום שלנו לדיון פתוח – לשאלות, לקחים להמשך, כיוונים לעתיד.
כבר 3 שנים שאני מדבר עם קבוצות ישראליות על זכויות אדם של פלסטינים. ואני כבר רגיל ל-2 ההתניות הישראליות הקבועות: כשמציגים פלסטיני/ת כאדם עם זכויות, נשמעות בקהל או אנחה וצקצוק על העוולה (אצל המיעוט) או השאלה הצפויה, מדוע אני דואג רק לערבים (הרוב). בשביל האחרונים יש לי דווקא סבלנות. אבל מתגובת הצקצוק בלשון נמאס לי. כמה אפשר?
בגלל זה פעולה אחת ביום הוא אחד הדברים המרגשים שקורים לי בחצי השנה האחרונה, כל יום. הוא הרפתקני, והוא אמיתי ותכל'סי, ויש לי הזכות לשרת אתכם – מאות ישראלים שהפרויקט נולד כדי לתת לכם עוד אפשרות לפעול. לעשות.
פעולה אחת ביום סולידית – כמה דקות, מהבית, מהמחשב. אבל השתדלנו להיכנס לקרביים של הכיבוש: מי שפועלת אחת ליום צריכה לקרוא ולהבין את הבירוקרטיה הצבאית, ואת הנהלים וצווי אלוף הפיקוד, שאותם אנחנו מנסים לשנות ולמצוא להם פיתרון יצירתי. בשבילי, האתגר הוא לכתוב את 'פעולה אחת ביום' בצורה כזו, כך שלכם יהיה כיף לפעול. גם מול בירוקרטיות יבשושיות.
ואז קיבלנו שיחת טלפון מראש המועצה בבית סוריכ, שמודיע שהם מפסיקים את השותפות בפרויקט. וגילינו, שניתנו היתרים לחקלאים בבית סוריכ, לראשונה מזה שנתיים. (לחודש בלבד, ובלי טרקטורים – זה עדיין משטר ההיתרים). הופתענו, כי זה היה לא צפוי ולא היו סימנים מקדימים, ומאז ניסינו לבדוק ולנסות עוד אפשרויות ופגישות – אך למרות הרצון ההדדי, בבית סוריכ לא ממשיכים. ואנחנו, בפעולה אחת ביום, מתחילים לחפש את הפרויקט הבא.
זה מבאס מאד. אמנם ידענו שגישה של חקלאים למרחב התפר הוא נושא 'קשה', כזה שהמנהל האזרחי לא פותר עם מחוות 'הומניטאריות' – כמו שהם הסבירו את ההצלחה שלנו עם חיבור המים של א-תאוונה. ידענו שנצטרך מאמץ גדול רק כדי לגרום למישהו להקשיב. אבל לא ייחלנו ולא צפינו התפתחויות כמו זו.
הרבה שאלות נשארות פתוחות, ולא מעט טעויות לתקן. ואין הרבה תשובות ברורות. ובעיקר – יש מציאות שבה אנחנו, ישראלים, חיים כאזרחים בחברה דמוקרטית ועם חופש ביטוי וללא ש"ב, ועם מעט מחירים. ולפלסטינים אין את כל זה. המערכות שסביבם וסוגי הלחצים שעליהם מייצרים מערכת שיקולים שונה לחלוטין. אין סימטריה.
בשבילי, חוויתי בשבועיים האחרונים שיעור מאלף. אחרי שהעברתי עשרות סדנאות על מצב זכויות האדם בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה שקרה לנו בשבועיים האחרונים היה הסדנה הטובה ביותר כדי להבין מהו הכיבוש.
בין ההתפתחויות הללו, נקודת האור שלנו היא שהעשייה שלכם ממש עובדת – עד עכשיו אתם מצליחים! הצלחתם לגרום לרשויות להקשיב לכם, גם על הנושא הטעון הזה, הצלחתם לגרום לעוזרת הבכירה של שר הביטחון, ולראש המנהל האזרחי, להגיב. הצלחתם לשים נושא על סדר היום, שלפני כן לא עניין אף אחד.
הצלחתם להיות קהילה וירטואלית שמחפשת פתרונות מעשיים לשיפור אמיתי, כבר יותר מחצי שנה, וזה ממש לא מובן מאליו.
פעולה אחת ביום הוא אחד הערוצים שלנו, ישראלים שאכפת להם, להביא את האכפתיות הזו לשטח. פרדוכסלית, זה הצליח גם עם בית סוריכ, אפילו שעדיין אין להם גישה לאדמותיהם.
זוהי הדרך שלנו להתבונן בעיניים של מי שמנהל את הכיבוש, בעיניים יודעות, בעיניים שדורשות אחריות, הומניות, זכויות. זוהי ההזדמנות שלנו להיישיר מבט ולהתוות את השינוי.
חשוב להבהיר שאנחנו לא הולכים להיעלם. התחלנו כאן תהליך ונמשיך לעקוב אחרי משטר ההיתרים, והרי במשרד הביטחון מחכים למכתב שלנו, אנחנו נעקוב אחר תשובתם ותשובות אחרים שיבואו בדרך וכמובן נעדכן אתכם, אבל לא בפלטפורמה של פעולה יומית.
יותר מאשר בהצלחה עם א-תוואנה, אני גאה עכשיו להיות חלק מפרויקט שלא מוותר, ונוגע בעצב הרגיש של המציאות. אני מסתכל במראה, ולמרות שאני כמעט לא הולך להפגנות, אני יודע שאני מנסה להשפיע.
פעולה אחת ביום תחזור, אנחנו יוצאים לערוך תחקיר על קהילות נוספות, למצוא את הקמפיין הבא, וכמובן להשתפר.
