המהפכה החברתית המתחוללת מכה גלים. עוד לא ידוע מה יהיה בסופה, אבל מה שוודאי בטוח הוא שהיא מסעירה ומשתוללת, ושהיא נוגעת בכולם. זו מהפכה צעירה שמגיעה עם המון אנרגיות, עם תמימות, עם שאיפות אמיתיות ליצור אפשרות לחיים אחרים במדינה. יש בה זעם אבל ברחוב רואים שמחה, יש בה כאב ומצוקה, אבל מה שמובע באופן הברור ביותר הוא דווקא הכח והנחישות.
המאבק בכיבוש מעולם לא היה פופולרי כמו המאבק הזה. הוא מעולם לא התנהל בשמחה ובתחושה שאנחנו חזקים יותר מהממסד, הוא מעולם לא משך צעירים וסטודנטים בכמויות כאלה להקים אוהלים ברחובות, ואף פעם בתולדותיו לא הצלחנו להביא אותו אל הקונצנזוס.
המאבק לצדק החברתי מביא איתו רעיון ישן ומוכר, ומצליח להפוך אותו לדבר הכי צעיר ופופולרי שיכולנו לדמיין. המושג "צדק חברתי" היה פעם נחלתם של קומץ פעילים חברתיים, והנה הוא זעקת העם. זעקתם של החלכאים והנדכאים איננה רומנטית ואינה מגייסת את ההמון. היא מדכאת אותו, גורמת לו לחוש אשם וחסר אונים, ומחלחלת בו את התחושה שהכל מורכב ואינסופי, שלעולם יהה המצב כפי שהוא.
כזו היא גם זעקת הנכבשים. אל מול דוחות הגזל והניצול, העושק והפרת זכויות האדם, אנחנו נאלמים דום. תודעת הכיבוש מדכאת אותנו, אנחנו טובעים בים העדויות, חשים מועקה עמוקה ויודעים שעלינו להתקומם, אבל המועקה הזו משתקת. המאבק הזה הוא סיזיפי ומורכב כמו שהיה פעם המאבק לצדק חברתי. הוא לא בוער, לא צעיר, לא מתחדש ולא סוחף. הוא עמוק וחשוב ונכון, אבל מעיק. מאבק מעיק גווע במהירות.
האמת היא שאנחנו המון. המון רב שיודע שמה שמתחולל שם מעבר לקו הוא אי צדק משווע. המון שמודע להפרת זכויות האדם, המון שהיה רוצה להתקומם . בין מורכב למתסכל ובתוך בליל העמדות והמחלוקות, בסופו של דבר אנחנו לא צובאים על בתיהם של ראש הממשלה או שר הביטחון וגורמים להם להבין שהצדק ינצח. אבל יש לנו מה להגיד להם, אנחנו מוכנים לדרוש בכל הכח, וממש לא מתכוונים לוותר להם.
בשביל זה המצאנו את פעולה אחת ביום. כל יום, מאות אזרחים פונים במכתבים ובטלפונים ללשכותיהם של מקבלי ההחלטות, ודורשים מהם לפעול למען זכויות האדם בשטחים הכבושים. כל אחד עושה פעולה יומית אחת, קטנה, ואנחנו נהיים מסה עצומה שיש לה כח והשפעה. אנחנו שאפתנים ומלאי עזוז, ואנחנו במאבק למען הצדק – גם בשטחים הכבושים.
אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בחיבור של עוד כפר למים זורמים ולחשמל, בפתיחתו של עוד שער חקלאי או מחסום, ביום יומם של אנשים פשוטים.
פעולה אחת ביום מאפשרת לכולנו לקחת חלק במאבק, וכל אחד מאיתנו חשוב. בכל יום מתפרסמת באתר הפעולה היומית, והיא תיקח לכל אחד מאיתנו בדיוק 5 דקות.
המאבק לצדק החברתי בישראל הוא עצום ועוצמתי וחשוב מאין כמוהו. הוא יכול לשנות מדיניות. כמוהו גם המאבק לזכויות האדם בשטחים. כולנו ביחד יכולים וצריכים לשנות את המדיניות הזו.
זה הזמן לצאת לרחוב.
אתם שפועלים אחת ליום, כדי שגם מי שרחוק מהעין והלב יזכה לדיור, מים, פרנסה וקיום בכבוד, בוודאי לא נשארים אדישים לנוכח הדרישה לצדק חברתי גם פה, קרוב לבית. כמו מיכאל.
זה הזמן להיות שותפים, להפגין סולידריות (אבל באמת!), ולהרחיב את השיח. כמו שעשה מיכאל, שפועל אחת ליום, אתמול בחיפה – שם הפיץ את הקריאה לזכות לדיור גם באזורים נידחים כמו בקעת הירדן. כי זכויות יסוד הן זכויות יסוד, בכל מקום ולכל אחד. וכשלמדינת ישראל יש אחריות, היא לא יכולה להתנער ממנה – לא בחיפה, לא בירושלים, ולא בג'יפתליק עו עוג'ה. לא כלפי אזרחיה, לא כלפי אנשים שנתונים לשלטון צבאי שלה.
אנשים יוצאים לרחובות עם מה שהכי כואב להם, עם מה שהכי בוער, לוחץ, קרוב. אבל זה לא נגמר בזה. כשהמודעות מתעוררת, התמונה המלאה מתבהרת. המחאה שהתחילה בדיור, מתרחבת לתחומים נוספים, שכולם יושבים תחת הכותרת "קיום בכבוד".
ממאהל החד-הוריות בגן העצמאות, לא רחוק מהמאהל הירושלמי המרכזי, ועד לכנסת (וסמוך למאהל נוסף בגן הורדים) – למסלול הזה נהיה שותפים גם אנחנו. כי כל המאבקים לתיקון עוולות קשורים זה בזה.
הצטרפו אלינו!
(גם נחלק כובעים של 'פעולה אחת ביום' – מה לא תבואו???)
רצינו לעזור לג'אסר, לקבל קצת יותר מים לחקלאות. אולי אולי להצליח להפחית את השאיבה מאזור עין אל-עוג'ה.
רצינו לעזור להישאם, שיצליח לנסוע עם המונית מאל-עקבה לבקעת הירדן בחופשיות, אפילו שהרכב לא רשום על שמו.
רצינו לעזור לעשרות אלפי פלסטינים החיים בבקעה, שתהיה להם יותר גישה לשאר הגדה, שיהיה להם יותר מים ופרנסה בכבוד. קיווינו אפילו להספיק לפעול בנושא גישה לאדמות מרעה, ולהפסקת קנסות מופרזים בגין מרעה באדמות החסומות לפלסטינים.
קיווינו ללוות את המאמץ לחבר את אל-עקבה למים, חיבור היסטורי, דומה לזה של א-תוואנה. הכפר, שסבל משטחי האש שמקיפים אותו, סוף סוף רצה הכרה, רצה תכנית מתאר הוגנת וחיבור למים. באמת שרצינו לסייע במאמץ…
אז קיווינו ורצינו. האדם מתכנן ואלוהים צוחק. וגם בחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. הם הגישו המלצתם למשרדי רוה"מ והחקלאות, להחמיר באופן דרמטי את סוגיית הקצאת המים והקרקע בבקעת הירדן, דרך הוספה דרמטית של קרקע ומים החל מספטמבר הקרוב - לישראלים בלבד.
מכיוון שבבקעת הירדן יש משק מים סגור- כל המים של הבקעה מגיעים ממקורות פנימיים, גם לפלסטינים וגם לישראלים בהתנחלויות. החשש שלנו הוא שלאור המצוקה שכבר קיימת בשטח, ההמלצה של החטיבה להתיישבות תבוא על חשבון מישהו, ושהקצאת מים נוספת משמעה ייבוש נוסף של מישהו. והמישהו הזה יהיה כנראה פלסטיני…
מצד אחד – כל התכניות שלנו השתבשו, ובמקום לקדם, אנחנו עוסקים בבלימה.
מצד שני – מזל גדול שאתם איתנו, וביחד אנחנו כבר עוסקים מזה חודשיים בבקעת הירדן. כך שבזכותכם יש לנו היכולת לפעול באופן מיידי מול החלטה הרת גורל ומייבשת כמו זו, שמתקדמת כמעט ללא דיון ציבורי.
גם אם לא היה המאבק המבורך והמרשים לקידום דיור בר-השגה, נושא הקצאת המים והקרקע בבקעה היה עובר ללא הדגשה יתרה בעיתונות. כתבה פנימית בדה-מרקר, טור של עקיבא אלדר – זה בערך הבציר של החלטות הרות גורל, שקובעות את העתיד של כולנו, ואת ההווה העני, תלותי ומנושל מזכויותיו הבסיסיות ביותר – של הבקעה ותושביה.
הפעם יש גם פעולה אחת ביום, ואנחנו מסירות את הכובע בפניכם על ההצטרפות למאמץ הזה (ובשמש הקופחת של הבקעה, זו אכן מחווה מעומק ליבנו)
אנחנו כאן עדיין בשבועות הקרובים, וצריכים אתכם מאי פעם. גם אם לא נצליח לעזור ממש בשטח = ננסה לעצור הדרדרות נוספת של המצב, הגרוע גם כך.
אנחנו כאן בשבועות הקרובים, כדי להיאבק- בבערות כלפי הבקעה, באדישות לפגיעה יומיומית בזכויות אדם, לדעת שיש מי שעושה גם למען הפינות המרוחקות ביותר מהתודעה.
