בתחילת הקמפיין, ממש לא רצינו להילחם.
רצינו לעזור לג'אסר, לקבל קצת יותר מים לחקלאות. אולי אולי להצליח להפחית את השאיבה מאזור עין אל-עוג'ה.
רצינו לעזור להישאם, שיצליח לנסוע עם המונית מאל-עקבה לבקעת הירדן בחופשיות, אפילו שהרכב לא רשום על שמו.
רצינו לעזור לעשרות אלפי פלסטינים החיים בבקעה, שתהיה להם יותר גישה לשאר הגדה, שיהיה להם יותר מים ופרנסה בכבוד. קיווינו אפילו להספיק לפעול בנושא גישה לאדמות מרעה, ולהפסקת קנסות מופרזים בגין מרעה באדמות החסומות לפלסטינים.
קיווינו ללוות את המאמץ לחבר את אל-עקבה למים, חיבור היסטורי, דומה לזה של א-תוואנה. הכפר, שסבל משטחי האש שמקיפים אותו, סוף סוף רצה הכרה, רצה תכנית מתאר הוגנת וחיבור למים. באמת שרצינו לסייע במאמץ…
אז קיווינו ורצינו. האדם מתכנן ואלוהים צוחק. וגם בחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. הם הגישו המלצתם למשרדי רוה"מ והחקלאות, להחמיר באופן דרמטי את סוגיית הקצאת המים והקרקע בבקעת הירדן, דרך הוספה דרמטית של קרקע ומים החל מספטמבר הקרוב - לישראלים בלבד.
מכיוון שבבקעת הירדן יש משק מים סגור- כל המים של הבקעה מגיעים ממקורות פנימיים, גם לפלסטינים וגם לישראלים בהתנחלויות. החשש שלנו הוא שלאור המצוקה שכבר קיימת בשטח, ההמלצה של החטיבה להתיישבות תבוא על חשבון מישהו, ושהקצאת מים נוספת משמעה ייבוש נוסף של מישהו. והמישהו הזה יהיה כנראה פלסטיני…
מצד אחד – כל התכניות שלנו השתבשו, ובמקום לקדם, אנחנו עוסקים בבלימה.
מצד שני – מזל גדול שאתם איתנו, וביחד אנחנו כבר עוסקים מזה חודשיים בבקעת הירדן. כך שבזכותכם יש לנו היכולת לפעול באופן מיידי מול החלטה הרת גורל ומייבשת כמו זו, שמתקדמת כמעט ללא דיון ציבורי.
גם אם לא היה המאבק המבורך והמרשים לקידום דיור בר-השגה, נושא הקצאת המים והקרקע בבקעה היה עובר ללא הדגשה יתרה בעיתונות. כתבה פנימית בדה-מרקר, טור של עקיבא אלדר – זה בערך הבציר של החלטות הרות גורל, שקובעות את העתיד של כולנו, ואת ההווה העני, תלותי ומנושל מזכויותיו הבסיסיות ביותר – של הבקעה ותושביה.
הפעם יש גם פעולה אחת ביום, ואנחנו מסירות את הכובע בפניכם על ההצטרפות למאמץ הזה (ובשמש הקופחת של הבקעה, זו אכן מחווה מעומק ליבנו)
אנחנו כאן עדיין בשבועות הקרובים, וצריכים אתכם מאי פעם. גם אם לא נצליח לעזור ממש בשטח = ננסה לעצור הדרדרות נוספת של המצב, הגרוע גם כך.
אנחנו כאן בשבועות הקרובים, כדי להיאבק- בבערות כלפי הבקעה, באדישות לפגיעה יומיומית בזכויות אדם, לדעת שיש מי שעושה גם למען הפינות המרוחקות ביותר מהתודעה.
