להיכן שלא נפנה את המבט, נמצא פגיעה מיותרת בזכויות אדם.

היכן שלא נלך, נמצא גם פעילות ופעילים שעושים את המקסימום – לשנות מדיניות, ולפחות לצמצם את הסבל המיותר.

שומרי-משפט – רבנים לזכויות אדם, מאגדים בתוכם עשרות פעילות ופעילים – שעושים מאמצים גדולים, בשילוב של פעילות שטח ושינוי מדיניות, לסייע לתושבי דרום-הר-חברון.

אחד מהמאמצים הללו הוביל להסכם בין עוה"ד של שומרי-משפט לבין פרקליטות המדינה, בעת עתירה לבג"צ – הסכם הנוגע לפינוי היישובים הלא-מוכרים בדרום-הר-חברון.

והנה הסיפור שהגיע משומרי-משפט, ואנו מפרסמים אותו לבקשתם – אחד הסיפורים הקשים שהם חוו:

"ביום רביעי, ה-16.2.2012 הרס המנהל האזרחי מבנים בת'עלה, בדרום הר חברון, בניגוד להסכם  עם פרקליטות המדינה שהושג  נהרסו: צריף למגורי משפחה בת שמונה נפשות, שני בורות מים,  ארבעה דירי צאן, שאחד מהם נהרס על חמש עשרה טלאים ושבח יונים שבו. בנוסף לפגיעה חמורה זו בזכויות אדם, לוו ההריסות גם בהתאכזרות קשה כלפי בעלי החיים בכפר – ללמדנו שאטימות לקבוצה אחת מחלחלת ומשליכה על כל תחומי ההתנהגות.

מעדויות שקיבלנו עולה כי הכוחות שביצעו את ההריסות לא אפשרו זמן סביר להוציא ולפנות את בע"ח שהיו במקום, עיזים כבשים ופרות. חיות רבות נפגעו במהלך ההריסות. כאשר פונו בפרעות או כאשר לא פונו ונפגעו מההרס עצמו. חלקן נראה רץ בבהלה ובחוסר אונים במהלך ההריסות. לפעיל השטח של רבנים למען זכויות האדם נמסר שחיילים בעטו ופגעו במספר חיות. בנוסף לפנייה של רבנים למען זכויות האדם בנידון, גם ארגון תנו לחיות לחיות הביע מחאה מול גורמי הממשל השונים

עוד יצויין כי הכוחות הרסו גם שני בורות מים ששמשו בין היתר את בע"ח. הבורות מולאו בעפר ובזבל וצואת הצאן. הכפר ת'עלה מרוחק מנותק ונמצא באיזור מדברי, הכפר אינו מחובר לרשת המים. בורות המים הם המקור הבלעדי להשקיית בע"ח."

סיפורים כאלה צריכים להישמע. כי זהו לא רק מקרה אחד – זו שגרה מיותרת, מדיניות של פגיעה מתמשכת בזכויות של הקהילות החלשות ביותר, גם ביחס לשטחים.

עוד קול ועוד קול – עוד ידע ומידע מהשטח – עוד מאמץ להגן על זכויות אדם.

]]> http://actionaday.co.il/2012/02/27/%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%94-%d7%91%d7%aa%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%93%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d/feed/ 1 http://actionaday.co.il/2012/02/20/%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%93%d7%94%d7%93-%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%95/?utm_source=rss&utm_medium=rss&utm_campaign=%25d7%2597%25d7%2595%25d7%2596%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%259c%25d7%2594%25d7%2593%25d7%2594%25d7%2593-%25d7%259e%25d7%2590%25d7%2591%25d7%25a7%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a9%25d7%25a7%25d7%2595%25d7%25a8%25d7%2599%25d7%259d-%25d7%25a2%25d7%259b%25d7%25a9%25d7%2599%25d7%2595 http://actionaday.co.il/2012/02/20/%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%93%d7%94%d7%93-%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%95/#comments Mon, 20 Feb 2012 08:42:45 +0000 ‫ehud‬ http://actionaday.co.il/?p=3949

הרבה זמן לא הפעלנו את אתר 'פעולה אחת ביום'.

הרבה מים זרמו מאז גם בבקעת הירדן – והגשמים הרבים של החודשיים האחרונים אפילו החזירו את המים למעיין בעוג'ה, אחרי 7 שנות בצורת. מקווים שרק ימשיך וינבע!

אך היום, אנו חוזרים כדי לספר על כמה מאבקים, של פעולות יומיות או שבועיות, שמתרחשים כעת, וחשוב להדהד אותם. חשוב להראות – שציבור הולך וגדל איננו יושב בחושך לבד ורוטן, אלא יוצא החוצה, פועל, עושה ומשנה!

אחד המאבקים המכריעים על החיים של אזרחי ישראל הוא המאבק על חוק התכנון והבניה החדש – המהפכה של ראש הממשלה בתחום הדיור, הסביבה והתכנון. .

בעוד פחות משבועיים תתחיל ההצבעה על חוק התכנון והבניה, חוק חדש שמקדם ראש הממשלה.

בקצרה, חוק התכנון מתאר את הדרך בה מאושרות תוכניות בניה, והחוק המוצע, המבקש להחליף את החוק הנוכחי, הופך את המערכת לסגורה יותר עבור האזרח, שומרת פחות על הסביבה ועל החברה, ופרוצה יותר לשחיתות ולהשפעת בעלי הון. בקיצור נמרץ, מדובר בחוק שהוא אנטי צדק חברתי. (עוד מידע, http://antisocial.co.il/).

צריכים את העזרה שלכם – לחצו כאן!

מאבק נוסף שמתרחש, ושווה לעקוב אחר היצירתיות הרבה שלו – הוא המאבק נגד גירוש ילדות וילדי מהגרות/י העבודה:

https://www.facebook.com/pages/Israeli-Children/139798801913

הפעולה הראשונה שלהם היתה תליית פסוקים מהמקורות על החמלה והאחריות כלפי הגר, ליד בתי כנסת – בקריאה לתמיכה בילדים.

הפעולה השניה – הדבקת מודעות 'נעדר' עם תמונות של ילדים מועמדים לגירוש ברחובות.

יהיה מעניין לעקוב, וכמובן למי שחשוב לה/ו – לפעול!

ומאבק אחרון, שנמשך כבר חודש ואנחנו עוקבים אחריו בענייו, הוא המאבק של 'ג' זה דיור ציבורי נגד הפינוי הכפוי של דיירי הדיור הציבורי, ובעד פתרון מקיף לתופעה.

הפעולה היצירתית שהם עשו – תחרות פוסטרים תחת הכותרת "לאן נעלמו 3 מיליארד הש"ח של הדיור הציבורי?". שווה בדיקה!

"'מה שהכי גרוע, זה שבסוף החייל מגיע לזירה והמצב לא חמור כפי שהתכוננו לו', מספר ר', חייל ששירת בגזרה בקיץ בחטיבת המילואים אלכסנדרוני. 'באים, ממלאים את האפוד במטולים, ברימוני גז, ולבסוף – מגלים מציאות שכלל לא מצריכה את השימוש בהם. התסכול גדול, ומתחילים לירות סתם. השירות מאוד משעמם. שום עימות, שום מטען, שום ירי. ואז ביום שישי יש סוף סוף אקשן, אפשר לבוא ולפרוק את האגרסיות'.

'איזו זכות יש לנו לדכא הפגנה שעוד לא נזרקות בה אבנים? אנשים הולכים עם שלטים ודגלים וצועקים במגאפון בתוך הכפר שלהם, אפילו לא התקרבו לכביש. איזו זכות יש לך לעצור את הדבר הזה?', שואל ר'. 'אחד מהחבר'ה אפילו אמר לי: ‘תשמע, אם לא היינו שם לא היה קורה כלום'. זו גם המסקנה החד-משמעית שלי'". ("בנבי סאלח מפזרים את ההפגנות עוד לפני שהתחילו", עמירה הס, הארץ, 16.9.11)

 בשנים האחרונות נערכות מדי שבוע הפגנות לא חמושות במקומות שונים בגדה. בין השאר, מוחים המפגינים על השתלטות של מתנחלים על אדמות, על בניית מכשול ההפרדה בעומק הגדה ועל הדרתם מאזור מחייתם.

צילום: אקטיבסטילס

כוחות הביטחון מתייחסים להפגנות אלו כאל "הפרות סדר". החיילים מאומנים לראות במפגינים כעבריינים שיש לסלק, ללא קשר אם הם אלימים או לא. זו הנורמה.

קחו למשל את הכפר א-נבי סאלח שבמחוז רמאללה, שהפך להיות אחד ממוקדי המחאה המרכזיים בגדה.

ארגון "בצלם" הוציא בשבוע שעבר דו"ח מיוחד שנקרא "הפגנת כוח: טיפול כוחות הביטחון בהפגנות השבועיות בכפר א-נבי סאלח". לפי הדו"ח, במהלך חודש מאי האחרון השתמשו כוחות הביטחון בגז מדמיע, ברימוני הלם ובתרסיס פלפל לפיזור ההפגנה, וגם הכו את המפגינים באלות, בבעיטות ובאגרופים. מהתיעוד של "בצלם" עולה כי חיילים ושוטרי מג"ב פיזרו את התהלוכה עוד בטרם יצאה לדרכה, בלי שהמפגינים נקטו באלימות כלשהי. כמו כן, הם אסרו עליהם להגיע למעיין, נשוא המחאה. הוצאת צווי שטח צבאי סגור והצבת המחסומים הגבילו את הגישה לכפר ומנעו מאנשים שאינם תושבי הכפר להשתתף בהפגנה. פיזור ההפגנה נעשה תוך שימוש מופרז באמצעים לפיזור הפגנות.

כוחות הביטחון לא עשו כל ניסיון לאזן בין זכותם של התושבים להפגין לבין חובת הרשויות לשמור על הסדר הציבורי והעדיפו, במקום זאת, לפגוע באופן קשה בזכויות התושבים.

שימוש באלימות בפיזור הפגנות בשטחים. לצערנו, גם זו נורמה.

אופן ההתמודדות של כוחות הביטחון עם ההפגנות בא-נבי סאלח הוא מקרה מבחן, שמעיד על גודל שינוי הדיסקט הנדרש ביחס להפגנות אזרחיות בשטחים, סביב המהלך באו"ם. הצהרתו של המפכ"ל דנינו מהשבוע שעבר, לפיה היחס להפגנות פלסטינים צריך להיות זהה ליחס למחאה בת"א, היא התבטאות מעודדת. יש לקוות שהיא תקבל גם ביטוי בשטח.

על כוחות הביטחון להפנים: יש לאפשר מחאה אזרחית לגיטימית. לא מפזרים הפגנות, אלא אם אין ברירה, וגם אז – תוך שימוש מידתי באמצעים שאינם מסכנים את הסובבים. עצם חימוש חיילים עם אמצעים מסוכנים כבר מגדיל מאוד את פוטנציאל ההתלקחות של ההפגנות. היערכות נכונה יכולה למנוע את ההתלקחות הבאה.

אנחנו מאד מקווים שלא יהיה צורך, אבל כמו שאמרו בניו-יורק: better safe then sorry…

ולכן אנחנו מחפשים מתנדבות/ים, טובות/ים בכתיבה, שיעזרו בתפעול בלוג 'פעולה אחת ביום'. מעוניינות/ים – נא לשלוח מייל ל action@acri.org.il

שנהיה מוכנים לסוף ספטמבר. שאלתם מה קורה בספטמבר? ניסינו כאן לתת את התשובות המרכזיות.

האם יש לפלסטינים את הזכות להפגין? האם הם צריכים אישור? מה ישראל יכולה ואמורה לעשות? מה אם הפגנה מתקרבת להתנחלות או לקו הירוק? ומהם הקווים האדומים שלנו?

נשמח לשמוע עוד שאלות כאן בתגובות, או בפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח!

הרשות הפלסטינית החליטה לבקש הכרה באו"ם; קהילות, ארגונים ופעילים פלסטיניים מתכוננים למחאה המונית. מה באמת יקרה? מה טוב ומה לא? לא ידוע. חוסר הוודאות הוא גדול, ולא ניתן לדעת מה יתפתח. אף אחד לא יודע.

החלטנו, שאי אפשר לחכות ולראות. ולכן אנחנו נערכים. גם בצה"ל נערכים. לשמחתנו, יש גם קבוצות של פעילים שנערכות, ואנחנו שמחים לספר לכם על זה:

לוחמים לשלום יחד עם דהרמה אקטיבסטית, יזמו שרשרת אירועים למען צמצום האלימות ואפשור חופש הביטוי והמחאה בשטחים:

• הליכה בקריאה לאי-אלימות 21/09 אחה"צ בירושלים.

• הפגנה בשיתוף תנועת 'לוחמים לשלום' – 15/09 בערב בת"א.

• הליכה בקריאה לאי-אלימות 21/09 אחה"צ בירושלים

פייסבוק להפגנה מחר:  https://www.facebook.com/event.php?eid=213588028700430

אסף ניסח זאת מצויין, בבלוג הדהרמה אקטיביזם:

"…זה הזמן לקרוא לציבור בארץ לא להיסחף ברגשות של פחד ואיבה  - כשם שאנחנו הפגנו הקיץ בערי ישראל למען צדק ושוויון אנו תומכים בזכותם של הפלסטינים להפגין למען עצמאותם.

זהו הזמן להפסיק את השיח לפיו האלימות תלויה רק בפלסטינים ולדרוש התנהלות שקולה וחכמה של ראש הממשלה, של הצבא ושל המשטרה. אסור לדכא בכוח מאבק לא-אלים.
שפיכות דמים תהיה אסון לישראל ולפלסטינים. תגובה לא-אלימה כלפי הפלסטינים תעורר השראה והערכה…."

אנחנו באגודה לזכויות האזרח, פועלים כעת בעיקר כדי לפתח שיח ציבורי על הזכות למחאה בשטחים. אבל נשמח לעזרתכם – בהפצת השאלות ותשובות, ובעזרה בכתיבה action@acri.org.il

.

לפני מספר ימים, התפרסם הפוסט של ליל פטישי (שרגילה שמוסיפה לה י' בסוף השם…)

באדיבות האתר המשפיע "במחשבה שנייה" – פוסט מגזין בענייני חברה, כלכלה ותרבות

בתודה לליל, הנה הטקסט המלא:

המהפכה החברתית המתחוללת מכה גלים. עוד לא ידוע מה יהיה בסופה, אבל מה שוודאי בטוח הוא שהיא מסעירה ומשתוללת, ושהיא נוגעת בכולם. זו מהפכה צעירה שמגיעה עם המון אנרגיות, עם תמימות, עם שאיפות אמיתיות ליצור אפשרות לחיים אחרים במדינה. יש בה זעם אבל ברחוב רואים שמחה, יש בה כאב ומצוקה, אבל מה שמובע באופן הברור ביותר הוא דווקא הכח והנחישות.

המאבק בכיבוש מעולם לא היה פופולרי כמו המאבק הזה. הוא מעולם לא התנהל בשמחה ובתחושה שאנחנו חזקים יותר מהממסד, הוא מעולם לא משך צעירים וסטודנטים בכמויות כאלה להקים אוהלים ברחובות, ואף פעם בתולדותיו לא הצלחנו להביא אותו אל הקונצנזוס.

המאבק לצדק החברתי מביא איתו רעיון ישן ומוכר, ומצליח להפוך אותו לדבר הכי צעיר ופופולרי שיכולנו לדמיין. המושג "צדק חברתי" היה פעם נחלתם של קומץ פעילים חברתיים, והנה הוא זעקת העם. זעקתם של החלכאים והנדכאים איננה רומנטית ואינה מגייסת את ההמון. היא מדכאת אותו, גורמת לו לחוש אשם וחסר אונים, ומחלחלת בו את התחושה שהכל מורכב ואינסופי, שלעולם יהה המצב כפי שהוא.

כזו היא גם זעקת הנכבשים. אל מול דוחות הגזל והניצול, העושק והפרת זכויות האדם, אנחנו נאלמים דום. תודעת הכיבוש מדכאת אותנו, אנחנו טובעים בים העדויות, חשים מועקה עמוקה ויודעים שעלינו להתקומם, אבל המועקה הזו משתקת. המאבק הזה הוא סיזיפי ומורכב כמו שהיה פעם המאבק לצדק חברתי. הוא לא בוער, לא צעיר, לא מתחדש ולא סוחף. הוא עמוק וחשוב ונכון, אבל מעיק. מאבק מעיק גווע במהירות.

האמת היא שאנחנו המון. המון רב שיודע שמה שמתחולל שם מעבר לקו הוא אי צדק משווע. המון שמודע להפרת זכויות האדם, המון שהיה רוצה להתקומם . בין מורכב למתסכל ובתוך בליל העמדות והמחלוקות,  בסופו של דבר אנחנו לא צובאים על בתיהם של ראש הממשלה או שר הביטחון וגורמים להם להבין שהצדק ינצח. אבל יש לנו מה להגיד להם, אנחנו מוכנים לדרוש בכל הכח, וממש לא מתכוונים לוותר להם.

בשביל זה המצאנו את פעולה אחת ביום. כל יום, מאות אזרחים פונים במכתבים ובטלפונים ללשכותיהם של מקבלי ההחלטות, ודורשים מהם לפעול למען זכויות האדם בשטחים הכבושים. כל אחד עושה פעולה יומית אחת, קטנה, ואנחנו נהיים מסה עצומה שיש לה כח והשפעה. אנחנו שאפתנים ומלאי עזוז, ואנחנו במאבק למען הצדק – גם בשטחים הכבושים.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בחיבור של עוד כפר למים זורמים ולחשמל, בפתיחתו של עוד שער חקלאי או מחסום, ביום יומם של אנשים פשוטים.

פעולה אחת ביום מאפשרת לכולנו לקחת חלק במאבק, וכל אחד מאיתנו חשוב. בכל יום מתפרסמת באתר הפעולה היומית, והיא תיקח לכל אחד מאיתנו בדיוק 5 דקות.

המאבק לצדק החברתי בישראל הוא עצום ועוצמתי וחשוב מאין כמוהו. הוא יכול לשנות מדיניות. כמוהו גם המאבק לזכויות האדם בשטחים. כולנו ביחד יכולים וצריכים לשנות את המדיניות הזו.

"התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה!"

את הקריאה הזו שמעתי לראשונה לא במאהלים, או בהפגנות הענק של הקיץ הזה. שמעתי אותה בתהלוכת אחד במאי בירושלים, לא מאוד מרובת משתתפים, לפני שנה וקצת. הגעתי עם עוד כמה חברים, מתוך זעם על השוק הנצלני והיעדר הגנות מינימאליות לאנשים נטולי ברירות. הנושא הזה בער בי, היה לי ברור שזו מציאות שחייבת להשתנות, אבל איכשהו בצהרי יום שישי במרכז ירושלים הרגשתי שזה לא ממש מעניין אף אחד. התהלוכה הקטנה עשתה סיבוב, צעקה כמה דברים, ואחר כך התפזרה לה. "החבר'ה בחולצות הכחולות חייבים לרענן קצת את הסיסמאות" החלפנו רשמים, אני וחבריי, במידה מסוימת של ציניות "חייבים למצוא משהו קצת יותר מחובר למציאות מ'התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה'".

למה אני מספרת לכם את כל זה? לא בשביל הנוסטלגיה, ממש לא. הזיכרון הקטן הזה נותן לי פרספקטיבה. דברים יכולים להשתנות. מציאות יכולה להשתנות. ושיח ציבורי – בהחלט יכול להשתנות. כשנאבקים על מה שנכון וצודק ובלתי ניתן לפשרות, חייבים אורך נשימה. כמו שהשיח נגד הפרטה היה פעם נחלת השוליים ההזויים, והיום מוציא המונים לרחובות, כך גם האמירה הברורה שלנו יכולה להפוך לנחלת רבים – אמירה נגד הפרות זכויות אדם הנעשות בחסות הכיבוש, ובעד שינוי מציאות החיים של רבבות אנשים הנתונים תחת שלטון צבאי ישראלי. בעד צדק חברתי שהוא נחלת כולם, כולל הפלסטינים.

היום אנחנו מסיימים עוד מאמץ מרוכז בניסיון לקדם זכויות יסוד בכל מקום שנמצא תחת אחריותה של מדינת ישראל. לפני שלושה חודשים התחלנו לספר פה את הסיפור של בקעת הירדן. סיפור מורכב, רב הסתעפויות וסוגיות, המתפרס על פני שטח עצום ומרוחק, ובו קהילות עם מאפיינים שונים. סיפור של מדיניות שדוחקת את רגליה של אוכלוסייה החיה בשולי השוליים.

צילום: נעם ארם

אתם, האנשים שלא מוותרים, לא נרתעתם מהבירוקרטיה, מהפרטים הקטנים והמספרים, ולא היססתם לפנות לכל מי שיכול להשפיע, ולדרוש את מה שנראה בעיני רבים "הזוי" או "איזוטרי".

דרשתם הסרת מגבלות תנועה לא סבירות, כדי שהישאם יוכל לעבור במחסום תיאסיר עם רכב המועצה של אל עאקבה. נזעקתם כששער גוכיה לא נפתח בזמן, וזוג מהקהילה הבדואית אל חדידיה נתקע שם עם תינוק עם חום גבוה, בצהרי יום קיץ לוהט. פניתם לכל מי שצריך בכדי למנוע תכנית שתעמיק את האפליה בחלוקת משאבים בין פלסטינים ומתנחלים בבקעה. בין לבין, לא שתקתם כשהתמונה בבקעה הוצגה בצורה חד צדדית בתקשורת, העליתם ערכים לויקיפדיה, והפצצתם את גלגל"צ בתזמוני תנועה מהמציאות הרחוקה של הבקעה.

גם אם אין כרגע שינוי בשטח, הצלחתם להעלות על שולחנם של כמה קובעי מדיניות שאלות נוקבות בנוגע למגבלות התנועה בבקעת הירדן. לא הרפיתם מכמה ח"כים עד שהם נרתמו ופנו בנושא לשר הביטחון. הצקתם למערכת בשאלות כדי שמדיניות לא-הגיונית ולא-מוסרית לא תוכל להימשך לה סתם ככה. את התוצאות אולי לא נראה בצורה מיידית – אורך נשימה, כבר אמרנו? – אבל, אתם יודעים, גם הרבה אדוות קטנות יכולות ליצור ביחד גל אחד גדול.

לכל אחד ואחת מכם/ן, שפעל ופעלה בהתמדה ובנחישות, כדי לאפשר לאנשים להתפרנס/ללמוד/לנוע ממקום למקום, כדי למנוע אפליה בחלוקת משאבים, כדי להזכיר שגם הבקעה היא שטח כבוש, ולמה שקורה שם אין קשר לביטחון – לכם ולכן אנחנו רוצים לומר: תודה!

להתראות בפעולה הבאה,

נועה, וכל צוות "פעולה אחת ביום" – ליל, אהוד, ליזה, ג'מילה, משכית ולימור.

"…לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבי"

הצטרפתי ל"פעולה אחת ביום" בדיוק בתחילתו של קמפיין בית סוריק, באוקטובר שעבר. חזרתי לארץ אחרי שלא הייתי פה כמעט שנה, מלאת מוטיבציה ועמוסה באמונה שאי צדק הוא לא דבר בר-קיימא, שהמציאות שלנו חייבת להשתנות.

חיפשתי את הנתיבים המתאימים לי ללכת בהם, את אופי הפעילות שאני ארגיש בו משמעותית, את המקום שבו אפגוש מנקודת המבט הכי עמוקה את המציאות ואת האנשים שאיתם אני יכולה לפעול בה. מצאתי לי נתיבים רבים, ואחד מהם הוא פה אתכם.

מיכל היא רופאת שיניים, עדי היא סטודנטית לגיאולוגיה, טל הוא גנן ורוני עובד בסלקום. רונית בחופשת לידה ודפנה מטפלת בשלושה זאטוטים, רמי בפנסיה והוא גם סבא של נדב וגל. איתי הולך כל שבוע לבלעין, שיר פעילה במאבק הדיור וכבר חודש ישנה באוהל, ענת הולכת למסיק הזיתים בעונה ואבי לא אוהב לחתום על עצומות. נעמה עובדת בלי הפסקה ויעל מדריכה בקידום נוער, גיל בחופשת סמסטר ובינתיים הוא עובד בפאב הכי שווה בעיר. אדם גר בקיבוץ בצפון הרחוק ותמיד מתבאס שהכל קורה רק במרכז הארץ, אלון חי במושב בקצה הדרום, ורחל גרה ברמת גן.

זה אחד הדברים הנחמדים אצלנו. הרבה מאד אנשים, כל אחד במקום ובזמן אחר, וכולנו פועלים אחת ליום ומנסים להשפיע על המציאות בבקעת הירדן. כולנו עוסקים במאבק למען זכויות האדם של פלסטינים בשטחים הכבושים, כי אנחנו מאמינים שמדיניות אפשר וחייבים לשנות, וכי אנחנו יודעים שמישהו אחראי למדיניות הזו. לפני שהצטרפתי לפעולה אחת ביום לא כתבתי מכתבים לראש הממשלה, לא הטרדתי את מח"ט הבקעה בדרישותי ולא חשבתי שאני יכולה פשוט להתקשר ללשכתו של אלוף פיקוד המרכז ולדרוש ממנו שיענה לשאלותי. אבל בפעולה אחת ביום אני לא סתם ליל מירושלים, אני חלק מקבוצת פעילים גדולה ומשמעותית, וכולנו דורשים את אותן הדרישות.

אנחנו לא מכירים אחד את השני, אנחנו אפילו לא ממש יודעים כמה אנחנו. רק כשמתקשרים מאיזו לשכה ושואלים אותנו בעצבים "מתי תפסיקו? כבר קיבלנו 200 פקסים!" אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו בעצם די הרבה.

כל הכבוד לכם, על ההתמדה והנחישות. על הבחירה לעסוק בנושא הכי פחות פופולארי בארץ (יש ששואלים אותנו באכזבה: "אבל למה פוליטיקה?"), על הידיעה שאנחנו רצים למרחק ושהכיבוש לא יהפוך פתאום לפשוט ונוח, ועל כך שאתם פועלים בכל יום בשביל הדברים הבסיסיים ביותר, בשביל זכויות האדם בשטחים הכבושים. כמה שהמאבק שלנו הוא סיזיפי, ככה יש לנו גם המון אמונה ביכולתו לשאת פירות.

אני מרגישה שדברים מתחילים לזוז. שאנשים יושבים קצת פחות בנוח בכיסאותיהם, ושגם מי שלא הגיב לפנייתנו הרגיש שאמות הסיפים מתחילות לרעוד.

אני גאה להיות חלק מפעולה אחת ביום ושמחה להיות שותפה של כולכם.

מחר הולכים להסתיים חודשיים וחצי של פעולה בבקעת הירדן. פעולה נחושה, מאומצת ואמיצה של כולכם.

זה יהיה הקרב האחרון - לבינתיים

בואו נודה: בחודשיים וחצי האלה קיבלנו אמנם תשובות, אבל לא מספיק. ממש לא. ולא כי לא ניסינו מספיק. אלא כי החלונות הגבוהים אליהם אנו מכוונים הולכים ונסגרים בפני אזרחים, ונראה שמי שיושב מאחורי האשנבים האלה עושה הכל, אבל הכל, כדי לשכוח ולהשכיח את העובדה שהוא נמצא שם כדי לשרת אותנו.

או במילים פשוטות יותר – שהוא עובד אצלנו.

ההתעלמות, האטימות, הזלזול, בשורה התחתונה – אנחנו נלחמים בהם. נלחמים בטחנות רוח? אולי. אבל זה בדיוק מה שעושים עכשיו מאות אלפי אנשים בכל הארץ – להיחלם בטחנות הרוח של השלטון. ונמשיך להילחם – עד שיהיו תוצאות.

והנה, ממש לקראת סיום, נשות מחסום ווטש מביאות לנו בשורות ממש לא מעודדות מהבקעה:. שער גוכיה, שאתם התעקשתם על כך שלפחות יפתח בזמן – נותר סגור. הנה ציטוט מהדוח של מחסום ווטש:

15.00- שער גוכיה- סגור. חכינו 5 דקות ואז צלצלנו למג'ד, נגד המחסומים במת"ק, שהבטיח לטפל. חכינו עד 15.30, ובינתיים צלצלנו שוב למג'ד, לזהרן, ולמוקד " ההומניטרי". שום דבר לא עזר. מזל שאף אחד לא חיכה בשער, וגם זה לא פלא, כי אם לא פותחים אותוׁ(הוא אמור להיפתח 3 פעמים בשבוע לחצי שעה בבוקר ואח"הצ) לא מגיעים האנשים שצריכים לעבור בו. ואולי זו המטרה בעצם. הבעיה שבעבר אפשר היה לעקוף את השער הסגור, אבל לאחרונה הגביהו מאוד את דייק העפר היוצרת חומה בלתי עבירה לרכב לאורך כל הכביש ממחסום חמרה לכיוון מערב, כלומר, לכיוון הגדה.

מה כבר ביקשנו? בסך הכל שהחיילים יגיעו בזמן שלוש פעמים בשבוע – כדי לפתוח את השער, ולא להשאיר גברים, נשים וילדים להתייבש בחום של 40 מעלות ויותר. זה מוגזם? אבל אפילו מהבקשה הזאת מח"ט הבקעה התעלם.

אה, ועוד דבר. דווקא עכשיו, אחרי הודעת הקש של דובר צה"ל בדבר הקלות במעבר סחורות בין הבקעה לשאר חלקי הגדה, מתברר שמחסום מעלה אפרים – אחד משני המחסומים "הפנימיים" שלא אוישו לאחרונה ושתושבי הבקעה ויתר חלקי הגדה יכלו לעבור בהם בחופשיות – שוב אויש, ומגבלות התנועה שאנו נאבקים בהן כבר חודשיים וחצי תקפות גם שם.

הדבר המעודד היחיד בשני העדכונים האלה הוא שיש לנו סיבות ממש טובות להתקשר לנוחי מנדל מח"ט הבקעה ולבקש לדבר איתו ישירות.

הנה מספר הטלפון בלשכתו: 02-9940204

השאלה שלנו למח"ט הבקעה היא:

"שלום, מדוע למרות הבקשות החוזרות והשנות של אזרחים אינך דואג לקיום מינימאלי של מחויבויות הצבא כלפי האוכלוסייה הפלסטינית של הבקעה? פנינו אליך פעמיים לגבי אי פתיחתו של שער גוכיה בזמן, ושום דבר לא השתנה. אנו מבקשים ממך שוב – הורה לחייליך לפתוח את השער בשעות המוסכמות".

ואחרי שמנתקים את השיחה עם המח"ט – מתקשרים לדובר צה"ל.

אחרי שקצת התייאשנו מפניות הציבור, הנה מספר הטלפון בלשכת הדובר: 035690922

אותם שואלים:

"בהודעה שפרסמתם לגבי הקלות לרגל הרמדאן מדובר על הקלות במעבר סחורות בין בקעת הירדן לשאר חלקי הגדה. במציאות – הדבר היחיד שמקשה על מעבר סחורות ואנשים בין הגדה לבקעה הוא מגבלות התנועה שמאפשרות רק לנהגים שרשומים כתושבי הבקעה לעבור במחסומים. ידוע לי שמגבלות התנועה האלה לא הוסרו, גם לא לתקופת הרמדאן. זאת ועוד – מחסומים שלא אוישו לאחרונה אוישו מחדש. מדוע אתם מוציאים הודעות מבלי לבדוק את העובדות בשטח?"

ואם אחרי שתי שיחות הטלפון האלה לא עייפתם (ואנחנו מקווים שלא) – אז הנה עוד שיחה חשובה מאד לעשות היום:

מירי ברק, שמשתתפת בפעולה אחת ביום, הצליחה לתפוס בטלפון את אחת העוזרות של שרת החקלאות אורית נוקד… רק בשביל לשמוע עוד התנערות מאחריות, עוד תשובה בלתי מספקת.

כך דיווחה מירי:

אוקיי, התקשרתי ללשכתה של שרת החקלאות. קיבלתי את היועצת שלה או העוזרת שלה שטוענת בתוקף ששרת החקלאות אינה ממונה על כמות המים המוקצית לכל אחד אלא רשות המים. שאלתי אותה מה השרה עשתה מאז קיבלה את 1000 המיילים שנשלחו אליה, כדי לפעול למען חלוקה שוויונית יותר של מים אבל לא הייתה לה תשובה. היא רק חזרה ואמרה שעליי לפנות לרשות המים וכי זה אינו בסמכות שרת החקלאות. והיא גם האשימה אותי בציניות.

נתעלם רגע מהגיחוך שבמצב (עוזרת של שרה בממשלה מאשימה אזרחית שמתקשרת לבדוק האם וכיצד מבצעת השרה את עבודתה בפשע הנורא מכל – ציניות). בואו נהיה ענייניים.

למנכ"ל רשות המים עודד פיקסלר כבר פנינו בעניין תוכנית הכפלת שטחי העיבוד והקצאת תוספת המים להתנחלויות הבקעה. הוא לא ענה.

אז היום, במסגרת הישורת האחרונה של הקמפיין, נתקשר גם אליו ונשאל ישירות מה קורה.

השאלה שלנו למנכ"ל רשות המים היא:

"שלום, בלשכתה של שרת החקלאות אמרו לנו שרשות המים היא שאחראית על ההחלטה להקצות או שלא להקצות מים נוספים להתנחלויות בבקעת הירדן. פנינו אליכם בעבר בנושא תוכנית הקצאת המים והקרקע, ולא קיבלנו תשובה. אנו מבקשים לדעת מהי עמדתו של מנכ"ל רשות המים עודד פיקסלר בנושא – כי אנו חוששים שהקצאת מים נוספת להתנחלויות הבקעה תפגע אנושות בחקלאות הפלסטינית באזור. האם עודד פיקסלר מתכוון לעצור את המהלך?"

הטלפון לפניות ברשות המים: 03-6369600/5

אם אתם מעדיפים לכתוב, ולא להתקשר, ניתן לשלוח את הפנייה הקצרה הזאת לכתובת:  Olgas10@water.gov.il וגם אל הדוברות:  uris10@water.gov.il, או בפקס: 03-6369750
תוכנת הפקס החינמית: www.freefax.co.il/upload

מחר ניפרד לעת עתה מהבקעה. לא נפסיק לעקוב אחר הנושאים שבהם אנו מטפלים, לא נפסיק להזכיר למקבלי ההחלטות שאנחנו עוקבים אחריהם ומצפים מהם לשפר את המצב. אבל פרידה היא בכל זאת פרידה. אז בואו נסיים את הסיבוב הזה באקורד חזק, מאוחד ומנצח.

כל פעילי פעולה אחת ביום, התאחדו למאמץ אחרון!

זוכרים אותו? מזמן לא שמענו ממנו.

ואת השער ששלחנו לו בתחילת הקמפיין, עם הקריאה להסיר את מחסומי בקעת הירדן?

בזמן שבו כל הממשלה חוטפת על הראש, העם זועק את זעקתו וכל השרים עומדים דום ומרגישים שלא משנה איך מסובבים את זה – זו הבעיה שלהם, אפילו שר התשתיות ושר התחבורה, שלא לדבר על שר החינוך ושרת החקלאות, שר הביטחון שלנו נעלם. בורח מספינים תקשורתיים, מחכה בשקט לספטמבר – שם יהיה המבחן שלו.

המחאה החברתית המתפרצת בימים אלה גדולה יותר מכל מחאה שאי פעם הייתה בישראל, והיא אמנם חובקת מגזרים ושכבות סוציואקונומיות, אך היא איננה חובקת כל. היא עוזרת לממשלה שלנו להשכיח מאיתנו צרות אחרות, כפי שאולי תעשה ההכרזה על המדינה הפלסטינית בספטמבר אם תעורר סערה ותשכיח מאיתנו שלרגע התחילה פה מהפכה.

ומה עם אהוד ברק? אם הוא לא מוצא לנכון להידרש למאבק החברתי, אולי הוא באמת עסוק בחשיבה על הביטחון? ואם בביטחון עסקינן, מה הקשר בינו ובין מחסומי בקעת הירדן? שאלנו, אבל תשובה עוד לא קיבלנו.

גם זהבה גלאון ונחמן שי ואף עמיר פרץ שאלו את שר הביטחון. הם עשו זאת באמצעות שאילתות בכנסת, ואף לא אחת מהן נענתה עד כה.

ואגב כך, עם או בלי קשר, כנראה שיותר עם מבלי: מבירורים שערכנו, מסתמן שהודעתו של דובר צה"ל (אותה פרסמנו כאן לפני כמה ימים) בעניין הקלות בהעברת סחורות בין בקעת הירדן לשאר חלקי הגדה בחודש הרמדאן, נמצאה ריקה מתוכן. אין שינוי של ממש מהמדיניות הנוכחית.

היום נשאל את שר הביטחון, שכעת, כך נראה, הוא פנוי לענות לנו- מה בנוגע להסרת המחסומים בבקעת הירדן? מדוע, על אף התחייבות משרד הביטחון כבר ב- 2007 להסיר את מחסומי הבקעה העניין עוד לא יצא לפועל? וכמובן נדרוש את הסרתם המיידית.
נשאל את נבחר הציבור, מר אהוד ברק, מדוע לשכתו מסרבת לענות לשאילתות שמגישים לה חברי כנסת במועד הראוי, ומה בדעתו לעשות בעניין. נספר לו שאנחנו אזרחים מודאגים, ושאנחנו לא שכחנו, על אף הרוחות הסוערות, שבבקעת הירדן עדיין מופרות זכויות אדם בסיסיות. נזכיר לו גם שהוא שר הביטחון, ובכוחו לשנות מדיניות שצריך וחובה לשנות.

משנים את המכתב ללשון זכר במידת הצורך, ופונים לשר הביטחון בפקס:  03-6976218

אפשר להשתמש בתוכנת הפקס החינמית:

http://www.freefax.co.il

לכבוד – שר הביטחון, מר אהוד ברק

הנידון – הסרת מחסומי בקעת הירדן

שלום רב,

לפני מספר חודשים שלחתי לך גלויה ובה ביקשתי ממך שתטה את אוזנך ותפעל למניעת הפרת זכויות אדם של פלסטינים בבקעת הירדן. מאז אני פועלת בכל יום ביחד עם קבוצת פעילים גדולה ומגוונת למען הסרת המחסומים חמרה, תיאסיר, מעלה אפריים וייט"ב .

אני פונה אליך שוב באותה הבקשה, להפוך את החיים של אלפי אנשים להרבה יותר פשוטים, ויותר זולים. מדובר בתושביה העניים ביותר של בקעת הירדן, פלסטינים החיים ביישובי הבקעה וחייהם כרוכים בתנועה מהבקעה אל שאר הגדה המערבית.

ידוע לי כי כיום רכב פלסטיני שאינו רשום לתושב בקעת הירדן – שחייב גם לנהוג בעצמו ברכב – לא יכול לעבור בהם, אלא חייב לנסוע דרך יריחו. המשמעות היא שהפלסטינים משלמים ביוקר על העברת ילדיהם למוניות, משלמים בפרנסתם על חוסר-היכולת להעביר סחורות, ולעיתים משלמים אף בבריאותם. וכל זאת, כאשר אם חס וחלילה מפגע ירצה לעבור לבקעת הירדן – הוא יכול לעשות זאת מסביב. ידוע לי גם שמשרד הביטחון התחייב כבר בשנת 2007 להסיר את המחסומים הללו אך טרם עשה זאת.

מר ברק, בתור אדם שאמון על ביטחון ישראל אתה וודאי יודע עד כמה משמעותיים הם רבדים כמו חינוך ורווחה לטובת הביטחון. במציאות המגבילה הזו קשה מאד להשקיע בדברים חשובים כאלה, אפילו רק מטעמים כלכליים. במדינת ישראל מתחולל היום מאבק על יוקר המחייה, זה מאבק גדול שקשור לכולנו, תאר לעצמך מה יאמרו עליו הפלסטינים שבכדי להגיע ברכבם לבקעת הירדן צריכים לשלם את מחיר העמידה במחסומים או גרוע מכך – את מחיר הדלק שדרוש על מנת לעקוף אותם. אני בטוחה שאתה יודע כמה חשוב לשמור על זכויותיהם של כל בני האדם, ושאינך שלם עם הסבל שגורמים המחסומים הללו לפלסטינים תושבי בקעת הירדן. בכוחך לפתוח את מחסומי תייאסיר וחמרה, ייט"ב ומעלה אפרים לתנועה פלסטינית רציפה, ולאפשר לתושבים הפלסטיניים את זכותם לחופש התנועה.

כבוד שר הביטחון, חשוב לי לציין בפניך שאני ממתינה כבר זמן רב להתייחסותך או להתייחסות משרדך בעניין. שלחתי לך פניות דומות כבר פעמיים, ואפילו ביקשתי מחברי כנסת שונים להגיש שאילתות למשרדך בעניין אך הם טרם קיבלו מענה על אף שהמועד המיועד לכך חלף מזמן. תשובתך חשובה לי מאד ואני מבקשת לקבל את התייחסותך בעניין.

בברכה,

שם:

כתובת למשלוח תשובה:

אוגוסט, פגרה, חופש וחם. היינו בטוחים שהזמנים יהיו רגועים, שלא תהיינה הרבה חדשות. הרי כולם חיכו לספטמבר… והציבור הישראלי טרף את הקלפים, ובגדול. בימים מרגשים אלו הממשלה כמרקחה, וראש הממשלה נמצא במוקד הביקורת.

דווקא אנחנו היינו מאד ענייניים, ופנינו אליו בבקשה לשקול מחדש סוגיה של צדק חברתי וחלוקתי – חלוקת המים בבקעת הירדן. פנינו בדרישה לעצור הקצאה נוספת של מים, שתגרור ייבוש נוסף של חקלאים (פלסטינים) לטובת חקלאים (ישראלים).

פנינו ראשונה לשרת החקלאות, אורית נוקד, שאישור ההמלצה נמצא בתחום סמכותה. ניסינו לפנות אל הרגש שלה כקיבוצניקית, ואל תחושת האחריות על פרנסה בכבוד, ועל הזכות למים זורמים בכמות המינימאלית לכל אדם.

לא עצרנו שם, ופנינו גם לראש הממשלה בכבודו ובעצמו. לא ביקשנו צוות מומחים, וגם לא מהפיכה. ביקשנו זכויות יסוד, ומים זורמים בכמות שאפשר לחיות ממנה, ומים להשקיה בכמות שאפשר להתפרנס ממנה, לכל אדם.ציניקנים יאמרו, שלדרוש משרים בממשלה להקפיד על החוק הבינ"ל ועל דאגה לזכויות-יסוד של פלסטינים זו מהפיכה. אנחנו רואים בכך ברירת מחדל, חובה בסיסית של כל אחת מאיתנו.

אנחנו חוזרים אליהם היום, קצר ולעניין ובטלפון, לברר מה עם תשובות למכתבים ששלחנו לפני למעלה מחודש. נראה להם שהלחץ לא ייפסק - ולו כדי שאדם אחד, מהצוות המקיף את אורית או את בנימין, יפסיק את ההדחקה וייראה את המציאות נכוחה.

המסר הוא קצר וברור:

"שלום, רציתי לשאול אם כבר עצרתם את המהלך להקצאת מים וקרקע נוספים ליישובי בקעת הירדן. פניתי אליכם על כך בעבר, ואני מצפה לתשובה, כמובן חיובית."

"כי עלינו לדאוג לאספקת מים מיידית לקהילות הפלסטיניות המיובשות בבקעה, לפני שאנחנו ממשיכים בתוספות מים ליישובים ישראלים שם!"

הטלפון בלשכת ראש הממשלה: 02-6706170

והנה הטלפון לבירורים במשרד החקלאות -               03-9485544

ולמי שרוצה להתרענן במסר ובתוכן המכתבים הראשונים  - הנה המכתב הקודם ששלחנו לראש הממשלה, והנה המכתב הקודם ששלחנו לשרת החקלאות.

בתוך ההמולה והלחצים ההולכים וגוברים על ראש הממשלה – הדרישה שיחזיר תשובה ויקשיב לאזרחיו, חייבת רק ללכת ולגבור. היום אתם תורמים את החלק המבורך שלכם!