"התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה!"
את הקריאה הזו שמעתי לראשונה לא במאהלים, או בהפגנות הענק של הקיץ הזה. שמעתי אותה בתהלוכת אחד במאי בירושלים, לא מאוד מרובת משתתפים, לפני שנה וקצת. הגעתי עם עוד כמה חברים, מתוך זעם על השוק הנצלני והיעדר הגנות מינימאליות לאנשים נטולי ברירות. הנושא הזה בער בי, היה לי ברור שזו מציאות שחייבת להשתנות, אבל איכשהו בצהרי יום שישי במרכז ירושלים הרגשתי שזה לא ממש מעניין אף אחד. התהלוכה הקטנה עשתה סיבוב, צעקה כמה דברים, ואחר כך התפזרה לה. "החבר'ה בחולצות הכחולות חייבים לרענן קצת את הסיסמאות" החלפנו רשמים, אני וחבריי, במידה מסוימת של ציניות "חייבים למצוא משהו קצת יותר מחובר למציאות מ'התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה'".
למה אני מספרת לכם את כל זה? לא בשביל הנוסטלגיה, ממש לא. הזיכרון הקטן הזה נותן לי פרספקטיבה. דברים יכולים להשתנות. מציאות יכולה להשתנות. ושיח ציבורי – בהחלט יכול להשתנות. כשנאבקים על מה שנכון וצודק ובלתי ניתן לפשרות, חייבים אורך נשימה. כמו שהשיח נגד הפרטה היה פעם נחלת השוליים ההזויים, והיום מוציא המונים לרחובות, כך גם האמירה הברורה שלנו יכולה להפוך לנחלת רבים – אמירה נגד הפרות זכויות אדם הנעשות בחסות הכיבוש, ובעד שינוי מציאות החיים של רבבות אנשים הנתונים תחת שלטון צבאי ישראלי. בעד צדק חברתי שהוא נחלת כולם, כולל הפלסטינים.
היום אנחנו מסיימים עוד מאמץ מרוכז בניסיון לקדם זכויות יסוד בכל מקום שנמצא תחת אחריותה של מדינת ישראל. לפני שלושה חודשים התחלנו לספר פה את הסיפור של בקעת הירדן. סיפור מורכב, רב הסתעפויות וסוגיות, המתפרס על פני שטח עצום ומרוחק, ובו קהילות עם מאפיינים שונים. סיפור של מדיניות שדוחקת את רגליה של אוכלוסייה החיה בשולי השוליים.
 צילום: נעם ארם
אתם, האנשים שלא מוותרים, לא נרתעתם מהבירוקרטיה, מהפרטים הקטנים והמספרים, ולא היססתם לפנות לכל מי שיכול להשפיע, ולדרוש את מה שנראה בעיני רבים "הזוי" או "איזוטרי".
דרשתם הסרת מגבלות תנועה לא סבירות, כדי שהישאם יוכל לעבור במחסום תיאסיר עם רכב המועצה של אל עאקבה. נזעקתם כששער גוכיה לא נפתח בזמן, וזוג מהקהילה הבדואית אל חדידיה נתקע שם עם תינוק עם חום גבוה, בצהרי יום קיץ לוהט. פניתם לכל מי שצריך בכדי למנוע תכנית שתעמיק את האפליה בחלוקת משאבים בין פלסטינים ומתנחלים בבקעה. בין לבין, לא שתקתם כשהתמונה בבקעה הוצגה בצורה חד צדדית בתקשורת, העליתם ערכים לויקיפדיה, והפצצתם את גלגל"צ בתזמוני תנועה מהמציאות הרחוקה של הבקעה.
גם אם אין כרגע שינוי בשטח, הצלחתם להעלות על שולחנם של כמה קובעי מדיניות שאלות נוקבות בנוגע למגבלות התנועה בבקעת הירדן. לא הרפיתם מכמה ח"כים עד שהם נרתמו ופנו בנושא לשר הביטחון. הצקתם למערכת בשאלות כדי שמדיניות לא-הגיונית ולא-מוסרית לא תוכל להימשך לה סתם ככה. את התוצאות אולי לא נראה בצורה מיידית – אורך נשימה, כבר אמרנו? – אבל, אתם יודעים, גם הרבה אדוות קטנות יכולות ליצור ביחד גל אחד גדול.
לכל אחד ואחת מכם/ן, שפעל ופעלה בהתמדה ובנחישות, כדי לאפשר לאנשים להתפרנס/ללמוד/לנוע ממקום למקום, כדי למנוע אפליה בחלוקת משאבים, כדי להזכיר שגם הבקעה היא שטח כבוש, ולמה שקורה שם אין קשר לביטחון – לכם ולכן אנחנו רוצים לומר: תודה!

להתראות בפעולה הבאה,
נועה, וכל צוות "פעולה אחת ביום" – ליל, אהוד, ליזה, ג'מילה, משכית ולימור.
"…לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבי"
הצטרפתי ל"פעולה אחת ביום" בדיוק בתחילתו של קמפיין בית סוריק, באוקטובר שעבר. חזרתי לארץ אחרי שלא הייתי פה כמעט שנה, מלאת מוטיבציה ועמוסה באמונה שאי צדק הוא לא דבר בר-קיימא, שהמציאות שלנו חייבת להשתנות.
חיפשתי את הנתיבים המתאימים לי ללכת בהם, את אופי הפעילות שאני ארגיש בו משמעותית, את המקום שבו אפגוש מנקודת המבט הכי עמוקה את המציאות ואת האנשים שאיתם אני יכולה לפעול בה. מצאתי לי נתיבים רבים, ואחד מהם הוא פה אתכם.
מיכל היא רופאת שיניים, עדי היא סטודנטית לגיאולוגיה, טל הוא גנן ורוני עובד בסלקום. רונית בחופשת לידה ודפנה מטפלת בשלושה זאטוטים, רמי בפנסיה והוא גם סבא של נדב וגל. איתי הולך כל שבוע לבלעין, שיר פעילה במאבק הדיור וכבר חודש ישנה באוהל, ענת הולכת למסיק הזיתים בעונה ואבי לא אוהב לחתום על עצומות. נעמה עובדת בלי הפסקה ויעל מדריכה בקידום נוער, גיל בחופשת סמסטר ובינתיים הוא עובד בפאב הכי שווה בעיר. אדם גר בקיבוץ בצפון הרחוק ותמיד מתבאס שהכל קורה רק במרכז הארץ, אלון חי במושב בקצה הדרום, ורחל גרה ברמת גן.

זה אחד הדברים הנחמדים אצלנו. הרבה מאד אנשים, כל אחד במקום ובזמן אחר, וכולנו פועלים אחת ליום ומנסים להשפיע על המציאות בבקעת הירדן. כולנו עוסקים במאבק למען זכויות האדם של פלסטינים בשטחים הכבושים, כי אנחנו מאמינים שמדיניות אפשר וחייבים לשנות, וכי אנחנו יודעים שמישהו אחראי למדיניות הזו. לפני שהצטרפתי לפעולה אחת ביום לא כתבתי מכתבים לראש הממשלה, לא הטרדתי את מח"ט הבקעה בדרישותי ולא חשבתי שאני יכולה פשוט להתקשר ללשכתו של אלוף פיקוד המרכז ולדרוש ממנו שיענה לשאלותי. אבל בפעולה אחת ביום אני לא סתם ליל מירושלים, אני חלק מקבוצת פעילים גדולה ומשמעותית, וכולנו דורשים את אותן הדרישות.
אנחנו לא מכירים אחד את השני, אנחנו אפילו לא ממש יודעים כמה אנחנו. רק כשמתקשרים מאיזו לשכה ושואלים אותנו בעצבים "מתי תפסיקו? כבר קיבלנו 200 פקסים!" אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שאנחנו בעצם די הרבה.
כל הכבוד לכם, על ההתמדה והנחישות. על הבחירה לעסוק בנושא הכי פחות פופולארי בארץ (יש ששואלים אותנו באכזבה: "אבל למה פוליטיקה?"), על הידיעה שאנחנו רצים למרחק ושהכיבוש לא יהפוך פתאום לפשוט ונוח, ועל כך שאתם פועלים בכל יום בשביל הדברים הבסיסיים ביותר, בשביל זכויות האדם בשטחים הכבושים. כמה שהמאבק שלנו הוא סיזיפי, ככה יש לנו גם המון אמונה ביכולתו לשאת פירות.
אני מרגישה שדברים מתחילים לזוז. שאנשים יושבים קצת פחות בנוח בכיסאותיהם, ושגם מי שלא הגיב לפנייתנו הרגיש שאמות הסיפים מתחילות לרעוד.
אני גאה להיות חלק מפעולה אחת ביום ושמחה להיות שותפה של כולכם.
מחר הולכים להסתיים חודשיים וחצי של פעולה בבקעת הירדן. פעולה נחושה, מאומצת ואמיצה של כולכם.
 זה יהיה הקרב האחרון - לבינתיים
בואו נודה: בחודשיים וחצי האלה קיבלנו אמנם תשובות, אבל לא מספיק. ממש לא. ולא כי לא ניסינו מספיק. אלא כי החלונות הגבוהים אליהם אנו מכוונים הולכים ונסגרים בפני אזרחים, ונראה שמי שיושב מאחורי האשנבים האלה עושה הכל, אבל הכל, כדי לשכוח ולהשכיח את העובדה שהוא נמצא שם כדי לשרת אותנו.
או במילים פשוטות יותר – שהוא עובד אצלנו.
ההתעלמות, האטימות, הזלזול, בשורה התחתונה – אנחנו נלחמים בהם. נלחמים בטחנות רוח? אולי. אבל זה בדיוק מה שעושים עכשיו מאות אלפי אנשים בכל הארץ – להיחלם בטחנות הרוח של השלטון. ונמשיך להילחם – עד שיהיו תוצאות.
והנה, ממש לקראת סיום, נשות מחסום ווטש מביאות לנו בשורות ממש לא מעודדות מהבקעה:. שער גוכיה, שאתם התעקשתם על כך שלפחות יפתח בזמן – נותר סגור. הנה ציטוט מהדוח של מחסום ווטש:
15.00- שער גוכיה- סגור. חכינו 5 דקות ואז צלצלנו למג'ד, נגד המחסומים במת"ק, שהבטיח לטפל. חכינו עד 15.30, ובינתיים צלצלנו שוב למג'ד, לזהרן, ולמוקד " ההומניטרי". שום דבר לא עזר. מזל שאף אחד לא חיכה בשער, וגם זה לא פלא, כי אם לא פותחים אותוׁ(הוא אמור להיפתח 3 פעמים בשבוע לחצי שעה בבוקר ואח"הצ) לא מגיעים האנשים שצריכים לעבור בו. ואולי זו המטרה בעצם. הבעיה שבעבר אפשר היה לעקוף את השער הסגור, אבל לאחרונה הגביהו מאוד את דייק העפר היוצרת חומה בלתי עבירה לרכב לאורך כל הכביש ממחסום חמרה לכיוון מערב, כלומר, לכיוון הגדה.
מה כבר ביקשנו? בסך הכל שהחיילים יגיעו בזמן שלוש פעמים בשבוע – כדי לפתוח את השער, ולא להשאיר גברים, נשים וילדים להתייבש בחום של 40 מעלות ויותר. זה מוגזם? אבל אפילו מהבקשה הזאת מח"ט הבקעה התעלם.
אה, ועוד דבר. דווקא עכשיו, אחרי הודעת הקש של דובר צה"ל בדבר הקלות במעבר סחורות בין הבקעה לשאר חלקי הגדה, מתברר שמחסום מעלה אפרים – אחד משני המחסומים "הפנימיים" שלא אוישו לאחרונה ושתושבי הבקעה ויתר חלקי הגדה יכלו לעבור בהם בחופשיות – שוב אויש, ומגבלות התנועה שאנו נאבקים בהן כבר חודשיים וחצי תקפות גם שם.
הדבר המעודד היחיד בשני העדכונים האלה הוא שיש לנו סיבות ממש טובות להתקשר לנוחי מנדל מח"ט הבקעה ולבקש לדבר איתו ישירות.
הנה מספר הטלפון בלשכתו: 02-9940204
השאלה שלנו למח"ט הבקעה היא:
"שלום, מדוע למרות הבקשות החוזרות והשנות של אזרחים אינך דואג לקיום מינימאלי של מחויבויות הצבא כלפי האוכלוסייה הפלסטינית של הבקעה? פנינו אליך פעמיים לגבי אי פתיחתו של שער גוכיה בזמן, ושום דבר לא השתנה. אנו מבקשים ממך שוב – הורה לחייליך לפתוח את השער בשעות המוסכמות".
ואחרי שמנתקים את השיחה עם המח"ט – מתקשרים לדובר צה"ל.
אחרי שקצת התייאשנו מפניות הציבור, הנה מספר הטלפון בלשכת הדובר: 035690922
אותם שואלים:
"בהודעה שפרסמתם לגבי הקלות לרגל הרמדאן מדובר על הקלות במעבר סחורות בין בקעת הירדן לשאר חלקי הגדה. במציאות – הדבר היחיד שמקשה על מעבר סחורות ואנשים בין הגדה לבקעה הוא מגבלות התנועה שמאפשרות רק לנהגים שרשומים כתושבי הבקעה לעבור במחסומים. ידוע לי שמגבלות התנועה האלה לא הוסרו, גם לא לתקופת הרמדאן. זאת ועוד – מחסומים שלא אוישו לאחרונה אוישו מחדש. מדוע אתם מוציאים הודעות מבלי לבדוק את העובדות בשטח?"
ואם אחרי שתי שיחות הטלפון האלה לא עייפתם (ואנחנו מקווים שלא) – אז הנה עוד שיחה חשובה מאד לעשות היום:
מירי ברק, שמשתתפת בפעולה אחת ביום, הצליחה לתפוס בטלפון את אחת העוזרות של שרת החקלאות אורית נוקד… רק בשביל לשמוע עוד התנערות מאחריות, עוד תשובה בלתי מספקת.
כך דיווחה מירי:
אוקיי, התקשרתי ללשכתה של שרת החקלאות. קיבלתי את היועצת שלה או העוזרת שלה שטוענת בתוקף ששרת החקלאות אינה ממונה על כמות המים המוקצית לכל אחד אלא רשות המים. שאלתי אותה מה השרה עשתה מאז קיבלה את 1000 המיילים שנשלחו אליה, כדי לפעול למען חלוקה שוויונית יותר של מים אבל לא הייתה לה תשובה. היא רק חזרה ואמרה שעליי לפנות לרשות המים וכי זה אינו בסמכות שרת החקלאות. והיא גם האשימה אותי בציניות.
נתעלם רגע מהגיחוך שבמצב (עוזרת של שרה בממשלה מאשימה אזרחית שמתקשרת לבדוק האם וכיצד מבצעת השרה את עבודתה בפשע הנורא מכל – ציניות). בואו נהיה ענייניים.
למנכ"ל רשות המים עודד פיקסלר כבר פנינו בעניין תוכנית הכפלת שטחי העיבוד והקצאת תוספת המים להתנחלויות הבקעה. הוא לא ענה.
אז היום, במסגרת הישורת האחרונה של הקמפיין, נתקשר גם אליו ונשאל ישירות מה קורה.
השאלה שלנו למנכ"ל רשות המים היא:
"שלום, בלשכתה של שרת החקלאות אמרו לנו שרשות המים היא שאחראית על ההחלטה להקצות או שלא להקצות מים נוספים להתנחלויות בבקעת הירדן. פנינו אליכם בעבר בנושא תוכנית הקצאת המים והקרקע, ולא קיבלנו תשובה. אנו מבקשים לדעת מהי עמדתו של מנכ"ל רשות המים עודד פיקסלר בנושא – כי אנו חוששים שהקצאת מים נוספת להתנחלויות הבקעה תפגע אנושות בחקלאות הפלסטינית באזור. האם עודד פיקסלר מתכוון לעצור את המהלך?"
הטלפון לפניות ברשות המים: 03-6369600/5
אם אתם מעדיפים לכתוב, ולא להתקשר, ניתן לשלוח את הפנייה הקצרה הזאת לכתובת: Olgas10@water.gov.il וגם אל הדוברות: uris10@water.gov.il, או בפקס: 03-6369750
תוכנת הפקס החינמית: www.freefax.co.il/upload
מחר ניפרד לעת עתה מהבקעה. לא נפסיק לעקוב אחר הנושאים שבהם אנו מטפלים, לא נפסיק להזכיר למקבלי ההחלטות שאנחנו עוקבים אחריהם ומצפים מהם לשפר את המצב. אבל פרידה היא בכל זאת פרידה. אז בואו נסיים את הסיבוב הזה באקורד חזק, מאוחד ומנצח.
כל פעילי פעולה אחת ביום, התאחדו למאמץ אחרון!
|