אנחנו מחפשות מתנדבות/ים, ספטמבר באוויר


ehud ‏| 14 בספטמבר, 2011
טוען כפתורי שיתוף

אנחנו מאד מקווים שלא יהיה צורך, אבל כמו שאמרו בניו-יורק: better safe then sorry…

ולכן אנחנו מחפשים מתנדבות/ים, טובות/ים בכתיבה, שיעזרו בתפעול בלוג 'פעולה אחת ביום'. מעוניינות/ים – נא לשלוח מייל ל action@acri.org.il

שנהיה מוכנים לסוף ספטמבר. שאלתם מה קורה בספטמבר? ניסינו כאן לתת את התשובות המרכזיות.

האם יש לפלסטינים את הזכות להפגין? האם הם צריכים אישור? מה ישראל יכולה ואמורה לעשות? מה אם הפגנה מתקרבת להתנחלות או לקו הירוק? ומהם הקווים האדומים שלנו?

נשמח לשמוע עוד שאלות כאן בתגובות, או בפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח!

הרשות הפלסטינית החליטה לבקש הכרה באו"ם; קהילות, ארגונים ופעילים פלסטיניים מתכוננים למחאה המונית. מה באמת יקרה? מה טוב ומה לא? לא ידוע. חוסר הוודאות הוא גדול, ולא ניתן לדעת מה יתפתח. אף אחד לא יודע.

החלטנו, שאי אפשר לחכות ולראות. ולכן אנחנו נערכים. גם בצה"ל נערכים. לשמחתנו, יש גם קבוצות של פעילים שנערכות, ואנחנו שמחים לספר לכם על זה:

לוחמים לשלום יחד עם דהרמה אקטיבסטית, יזמו שרשרת אירועים למען צמצום האלימות ואפשור חופש הביטוי והמחאה בשטחים:

פייסבוק להפגנה מחר:  https://www.facebook.com/event.php?eid=213588028700430

אסף ניסח זאת מצויין, בבלוג הדהרמה אקטיביזם:

"…זה הזמן לקרוא לציבור בארץ לא להיסחף ברגשות של פחד ואיבה  - כשם שאנחנו הפגנו הקיץ בערי ישראל למען צדק ושוויון אנו תומכים בזכותם של הפלסטינים להפגין למען עצמאותם.

זהו הזמן להפסיק את השיח לפיו האלימות תלויה רק בפלסטינים ולדרוש התנהלות שקולה וחכמה של ראש הממשלה, של הצבא ושל המשטרה. אסור לדכא בכוח מאבק לא-אלים.
שפיכות דמים תהיה אסון לישראל ולפלסטינים. תגובה לא-אלימה כלפי הפלסטינים תעורר השראה והערכה…."

אנחנו באגודה לזכויות האזרח, פועלים כעת בעיקר כדי לפתח שיח ציבורי על הזכות למחאה בשטחים. אבל נשמח לעזרתכםבהפצת השאלות ותשובות, ובעזרה בכתיבה action@acri.org.il

.

הפעולה נמצאת בפרטים הקטנים


ehud ‏| 21 באוגוסט, 2011
טוען כפתורי שיתוף

לפני מספר ימים, התפרסם הפוסט של ליל פטישי (שרגילה שמוסיפה לה י' בסוף השם…)

באדיבות האתר המשפיע "במחשבה שנייה" – פוסט מגזין בענייני חברה, כלכלה ותרבות

בתודה לליל, הנה הטקסט המלא:

המהפכה החברתית המתחוללת מכה גלים. עוד לא ידוע מה יהיה בסופה, אבל מה שוודאי בטוח הוא שהיא מסעירה ומשתוללת, ושהיא נוגעת בכולם. זו מהפכה צעירה שמגיעה עם המון אנרגיות, עם תמימות, עם שאיפות אמיתיות ליצור אפשרות לחיים אחרים במדינה. יש בה זעם אבל ברחוב רואים שמחה, יש בה כאב ומצוקה, אבל מה שמובע באופן הברור ביותר הוא דווקא הכח והנחישות.

המאבק בכיבוש מעולם לא היה פופולרי כמו המאבק הזה. הוא מעולם לא התנהל בשמחה ובתחושה שאנחנו חזקים יותר מהממסד, הוא מעולם לא משך צעירים וסטודנטים בכמויות כאלה להקים אוהלים ברחובות, ואף פעם בתולדותיו לא הצלחנו להביא אותו אל הקונצנזוס.

המאבק לצדק החברתי מביא איתו רעיון ישן ומוכר, ומצליח להפוך אותו לדבר הכי צעיר ופופולרי שיכולנו לדמיין. המושג "צדק חברתי" היה פעם נחלתם של קומץ פעילים חברתיים, והנה הוא זעקת העם. זעקתם של החלכאים והנדכאים איננה רומנטית ואינה מגייסת את ההמון. היא מדכאת אותו, גורמת לו לחוש אשם וחסר אונים, ומחלחלת בו את התחושה שהכל מורכב ואינסופי, שלעולם יהה המצב כפי שהוא.

כזו היא גם זעקת הנכבשים. אל מול דוחות הגזל והניצול, העושק והפרת זכויות האדם, אנחנו נאלמים דום. תודעת הכיבוש מדכאת אותנו, אנחנו טובעים בים העדויות, חשים מועקה עמוקה ויודעים שעלינו להתקומם, אבל המועקה הזו משתקת. המאבק הזה הוא סיזיפי ומורכב כמו שהיה פעם המאבק לצדק חברתי. הוא לא בוער, לא צעיר, לא מתחדש ולא סוחף. הוא עמוק וחשוב ונכון, אבל מעיק. מאבק מעיק גווע במהירות.

האמת היא שאנחנו המון. המון רב שיודע שמה שמתחולל שם מעבר לקו הוא אי צדק משווע. המון שמודע להפרת זכויות האדם, המון שהיה רוצה להתקומם . בין מורכב למתסכל ובתוך בליל העמדות והמחלוקות,  בסופו של דבר אנחנו לא צובאים על בתיהם של ראש הממשלה או שר הביטחון וגורמים להם להבין שהצדק ינצח. אבל יש לנו מה להגיד להם, אנחנו מוכנים לדרוש בכל הכח, וממש לא מתכוונים לוותר להם.

בשביל זה המצאנו את פעולה אחת ביום. כל יום, מאות אזרחים פונים במכתבים ובטלפונים ללשכותיהם של מקבלי ההחלטות, ודורשים מהם לפעול למען זכויות האדם בשטחים הכבושים. כל אחד עושה פעולה יומית אחת, קטנה, ואנחנו נהיים מסה עצומה שיש לה כח והשפעה. אנחנו שאפתנים ומלאי עזוז, ואנחנו במאבק למען הצדק – גם בשטחים הכבושים.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בחיבור של עוד כפר למים זורמים ולחשמל, בפתיחתו של עוד שער חקלאי או מחסום, ביום יומם של אנשים פשוטים.

פעולה אחת ביום מאפשרת לכולנו לקחת חלק במאבק, וכל אחד מאיתנו חשוב. בכל יום מתפרסמת באתר הפעולה היומית, והיא תיקח לכל אחד מאיתנו בדיוק 5 דקות.

המאבק לצדק החברתי בישראל הוא עצום ועוצמתי וחשוב מאין כמוהו. הוא יכול לשנות מדיניות. כמוהו גם המאבק לזכויות האדם בשטחים. כולנו ביחד יכולים וצריכים לשנות את המדיניות הזו.

 

כמה מילים לסיכום…


noa ‏| 11 באוגוסט, 2011
טוען כפתורי שיתוף

"התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה!"

את הקריאה הזו שמעתי לראשונה לא במאהלים, או בהפגנות הענק של הקיץ הזה. שמעתי אותה בתהלוכת אחד במאי בירושלים, לא מאוד מרובת משתתפים, לפני שנה וקצת. הגעתי עם עוד כמה חברים, מתוך זעם על השוק הנצלני והיעדר הגנות מינימאליות לאנשים נטולי ברירות. הנושא הזה בער בי, היה לי ברור שזו מציאות שחייבת להשתנות, אבל איכשהו בצהרי יום שישי במרכז ירושלים הרגשתי שזה לא ממש מעניין אף אחד. התהלוכה הקטנה עשתה סיבוב, צעקה כמה דברים, ואחר כך התפזרה לה. "החבר'ה בחולצות הכחולות חייבים לרענן קצת את הסיסמאות" החלפנו רשמים, אני וחבריי, במידה מסוימת של ציניות "חייבים למצוא משהו קצת יותר מחובר למציאות מ'התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה'".

למה אני מספרת לכם את כל זה? לא בשביל הנוסטלגיה, ממש לא. הזיכרון הקטן הזה נותן לי פרספקטיבה. דברים יכולים להשתנות. מציאות יכולה להשתנות. ושיח ציבורי – בהחלט יכול להשתנות. כשנאבקים על מה שנכון וצודק ובלתי ניתן לפשרות, חייבים אורך נשימה. כמו שהשיח נגד הפרטה היה פעם נחלת השוליים ההזויים, והיום מוציא המונים לרחובות, כך גם האמירה הברורה שלנו יכולה להפוך לנחלת רבים – אמירה נגד הפרות זכויות אדם הנעשות בחסות הכיבוש, ובעד שינוי מציאות החיים של רבבות אנשים הנתונים תחת שלטון צבאי ישראלי. בעד צדק חברתי שהוא נחלת כולם, כולל הפלסטינים.

היום אנחנו מסיימים עוד מאמץ מרוכז בניסיון לקדם זכויות יסוד בכל מקום שנמצא תחת אחריותה של מדינת ישראל. לפני שלושה חודשים התחלנו לספר פה את הסיפור של בקעת הירדן. סיפור מורכב, רב הסתעפויות וסוגיות, המתפרס על פני שטח עצום ומרוחק, ובו קהילות עם מאפיינים שונים. סיפור של מדיניות שדוחקת את רגליה של אוכלוסייה החיה בשולי השוליים.

צילום: נעם ארם

אתם, האנשים שלא מוותרים, לא נרתעתם מהבירוקרטיה, מהפרטים הקטנים והמספרים, ולא היססתם לפנות לכל מי שיכול להשפיע, ולדרוש את מה שנראה בעיני רבים "הזוי" או "איזוטרי".

דרשתם הסרת מגבלות תנועה לא סבירות, כדי שהישאם יוכל לעבור במחסום תיאסיר עם רכב המועצה של אל עאקבה. נזעקתם כששער גוכיה לא נפתח בזמן, וזוג מהקהילה הבדואית אל חדידיה נתקע שם עם תינוק עם חום גבוה, בצהרי יום קיץ לוהט. פניתם לכל מי שצריך בכדי למנוע תכנית שתעמיק את האפליה בחלוקת משאבים בין פלסטינים ומתנחלים בבקעה. בין לבין, לא שתקתם כשהתמונה בבקעה הוצגה בצורה חד צדדית בתקשורת, העליתם ערכים לויקיפדיה, והפצצתם את גלגל"צ בתזמוני תנועה מהמציאות הרחוקה של הבקעה.

גם אם אין כרגע שינוי בשטח, הצלחתם להעלות על שולחנם של כמה קובעי מדיניות שאלות נוקבות בנוגע למגבלות התנועה בבקעת הירדן. לא הרפיתם מכמה ח"כים עד שהם נרתמו ופנו בנושא לשר הביטחון. הצקתם למערכת בשאלות כדי שמדיניות לא-הגיונית ולא-מוסרית לא תוכל להימשך לה סתם ככה. את התוצאות אולי לא נראה בצורה מיידית – אורך נשימה, כבר אמרנו? – אבל, אתם יודעים, גם הרבה אדוות קטנות יכולות ליצור ביחד גל אחד גדול.

לכל אחד ואחת מכם/ן, שפעל ופעלה בהתמדה ובנחישות, כדי לאפשר לאנשים להתפרנס/ללמוד/לנוע ממקום למקום, כדי למנוע אפליה בחלוקת משאבים, כדי להזכיר שגם הבקעה היא שטח כבוש, ולמה שקורה שם אין קשר לביטחון – לכם ולכן אנחנו רוצים לומר: תודה!

להתראות בפעולה הבאה,

נועה, וכל צוות "פעולה אחת ביום" – ליל, אהוד, ליזה, ג'מילה, משכית ולימור.


כל הזכויות שמורות ל"פעולה אחת ביום" | יצירת קשר | חזרה לדף הבית עיצוב וקונספט: | תכנות והקמה: מורן הר-טוב