"התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה!"

את הקריאה הזו שמעתי לראשונה לא במאהלים, או בהפגנות הענק של הקיץ הזה. שמעתי אותה בתהלוכת אחד במאי בירושלים, לא מאוד מרובת משתתפים, לפני שנה וקצת. הגעתי עם עוד כמה חברים, מתוך זעם על השוק הנצלני והיעדר הגנות מינימאליות לאנשים נטולי ברירות. הנושא הזה בער בי, היה לי ברור שזו מציאות שחייבת להשתנות, אבל איכשהו בצהרי יום שישי במרכז ירושלים הרגשתי שזה לא ממש מעניין אף אחד. התהלוכה הקטנה עשתה סיבוב, צעקה כמה דברים, ואחר כך התפזרה לה. "החבר'ה בחולצות הכחולות חייבים לרענן קצת את הסיסמאות" החלפנו רשמים, אני וחבריי, במידה מסוימת של ציניות "חייבים למצוא משהו קצת יותר מחובר למציאות מ'התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כ-ה'".

למה אני מספרת לכם את כל זה? לא בשביל הנוסטלגיה, ממש לא. הזיכרון הקטן הזה נותן לי פרספקטיבה. דברים יכולים להשתנות. מציאות יכולה להשתנות. ושיח ציבורי – בהחלט יכול להשתנות. כשנאבקים על מה שנכון וצודק ובלתי ניתן לפשרות, חייבים אורך נשימה. כמו שהשיח נגד הפרטה היה פעם נחלת השוליים ההזויים, והיום מוציא המונים לרחובות, כך גם האמירה הברורה שלנו יכולה להפוך לנחלת רבים – אמירה נגד הפרות זכויות אדם הנעשות בחסות הכיבוש, ובעד שינוי מציאות החיים של רבבות אנשים הנתונים תחת שלטון צבאי ישראלי. בעד צדק חברתי שהוא נחלת כולם, כולל הפלסטינים.

היום אנחנו מסיימים עוד מאמץ מרוכז בניסיון לקדם זכויות יסוד בכל מקום שנמצא תחת אחריותה של מדינת ישראל. לפני שלושה חודשים התחלנו לספר פה את הסיפור של בקעת הירדן. סיפור מורכב, רב הסתעפויות וסוגיות, המתפרס על פני שטח עצום ומרוחק, ובו קהילות עם מאפיינים שונים. סיפור של מדיניות שדוחקת את רגליה של אוכלוסייה החיה בשולי השוליים.

צילום: נעם ארם

אתם, האנשים שלא מוותרים, לא נרתעתם מהבירוקרטיה, מהפרטים הקטנים והמספרים, ולא היססתם לפנות לכל מי שיכול להשפיע, ולדרוש את מה שנראה בעיני רבים "הזוי" או "איזוטרי".

דרשתם הסרת מגבלות תנועה לא סבירות, כדי שהישאם יוכל לעבור במחסום תיאסיר עם רכב המועצה של אל עאקבה. נזעקתם כששער גוכיה לא נפתח בזמן, וזוג מהקהילה הבדואית אל חדידיה נתקע שם עם תינוק עם חום גבוה, בצהרי יום קיץ לוהט. פניתם לכל מי שצריך בכדי למנוע תכנית שתעמיק את האפליה בחלוקת משאבים בין פלסטינים ומתנחלים בבקעה. בין לבין, לא שתקתם כשהתמונה בבקעה הוצגה בצורה חד צדדית בתקשורת, העליתם ערכים לויקיפדיה, והפצצתם את גלגל"צ בתזמוני תנועה מהמציאות הרחוקה של הבקעה.

גם אם אין כרגע שינוי בשטח, הצלחתם להעלות על שולחנם של כמה קובעי מדיניות שאלות נוקבות בנוגע למגבלות התנועה בבקעת הירדן. לא הרפיתם מכמה ח"כים עד שהם נרתמו ופנו בנושא לשר הביטחון. הצקתם למערכת בשאלות כדי שמדיניות לא-הגיונית ולא-מוסרית לא תוכל להימשך לה סתם ככה. את התוצאות אולי לא נראה בצורה מיידית – אורך נשימה, כבר אמרנו? – אבל, אתם יודעים, גם הרבה אדוות קטנות יכולות ליצור ביחד גל אחד גדול.

לכל אחד ואחת מכם/ן, שפעל ופעלה בהתמדה ובנחישות, כדי לאפשר לאנשים להתפרנס/ללמוד/לנוע ממקום למקום, כדי למנוע אפליה בחלוקת משאבים, כדי להזכיר שגם הבקעה היא שטח כבוש, ולמה שקורה שם אין קשר לביטחון – לכם ולכן אנחנו רוצים לומר: תודה!

להתראות בפעולה הבאה,

נועה, וכל צוות "פעולה אחת ביום" – ליל, אהוד, ליזה, ג'מילה, משכית ולימור.