על מחאה, הפרות סדר ומה שביניהן


noa ‏| 21 בספטמבר, 2011
טוען כפתורי שיתוף

"'מה שהכי גרוע, זה שבסוף החייל מגיע לזירה והמצב לא חמור כפי שהתכוננו לו', מספר ר', חייל ששירת בגזרה בקיץ בחטיבת המילואים אלכסנדרוני. 'באים, ממלאים את האפוד במטולים, ברימוני גז, ולבסוף – מגלים מציאות שכלל לא מצריכה את השימוש בהם. התסכול גדול, ומתחילים לירות סתם. השירות מאוד משעמם. שום עימות, שום מטען, שום ירי. ואז ביום שישי יש סוף סוף אקשן, אפשר לבוא ולפרוק את האגרסיות'.

'איזו זכות יש לנו לדכא הפגנה שעוד לא נזרקות בה אבנים? אנשים הולכים עם שלטים ודגלים וצועקים במגאפון בתוך הכפר שלהם, אפילו לא התקרבו לכביש. איזו זכות יש לך לעצור את הדבר הזה?', שואל ר'. 'אחד מהחבר'ה אפילו אמר לי: ‘תשמע, אם לא היינו שם לא היה קורה כלום'. זו גם המסקנה החד-משמעית שלי'". ("בנבי סאלח מפזרים את ההפגנות עוד לפני שהתחילו", עמירה הס, הארץ, 16.9.11)

 בשנים האחרונות נערכות מדי שבוע הפגנות לא חמושות במקומות שונים בגדה. בין השאר, מוחים המפגינים על השתלטות של מתנחלים על אדמות, על בניית מכשול ההפרדה בעומק הגדה ועל הדרתם מאזור מחייתם.

צילום: אקטיבסטילס

כוחות הביטחון מתייחסים להפגנות אלו כאל "הפרות סדר". החיילים מאומנים לראות במפגינים כעבריינים שיש לסלק, ללא קשר אם הם אלימים או לא. זו הנורמה.

קחו למשל את הכפר א-נבי סאלח שבמחוז רמאללה, שהפך להיות אחד ממוקדי המחאה המרכזיים בגדה.

ארגון "בצלם" הוציא בשבוע שעבר דו"ח מיוחד שנקרא "הפגנת כוח: טיפול כוחות הביטחון בהפגנות השבועיות בכפר א-נבי סאלח". לפי הדו"ח, במהלך חודש מאי האחרון השתמשו כוחות הביטחון בגז מדמיע, ברימוני הלם ובתרסיס פלפל לפיזור ההפגנה, וגם הכו את המפגינים באלות, בבעיטות ובאגרופים. מהתיעוד של "בצלם" עולה כי חיילים ושוטרי מג"ב פיזרו את התהלוכה עוד בטרם יצאה לדרכה, בלי שהמפגינים נקטו באלימות כלשהי. כמו כן, הם אסרו עליהם להגיע למעיין, נשוא המחאה. הוצאת צווי שטח צבאי סגור והצבת המחסומים הגבילו את הגישה לכפר ומנעו מאנשים שאינם תושבי הכפר להשתתף בהפגנה. פיזור ההפגנה נעשה תוך שימוש מופרז באמצעים לפיזור הפגנות.

כוחות הביטחון לא עשו כל ניסיון לאזן בין זכותם של התושבים להפגין לבין חובת הרשויות לשמור על הסדר הציבורי והעדיפו, במקום זאת, לפגוע באופן קשה בזכויות התושבים.

שימוש באלימות בפיזור הפגנות בשטחים. לצערנו, גם זו נורמה.

אופן ההתמודדות של כוחות הביטחון עם ההפגנות בא-נבי סאלח הוא מקרה מבחן, שמעיד על גודל שינוי הדיסקט הנדרש ביחס להפגנות אזרחיות בשטחים, סביב המהלך באו"ם. הצהרתו של המפכ"ל דנינו מהשבוע שעבר, לפיה היחס להפגנות פלסטינים צריך להיות זהה ליחס למחאה בת"א, היא התבטאות מעודדת. יש לקוות שהיא תקבל גם ביטוי בשטח.

על כוחות הביטחון להפנים: יש לאפשר מחאה אזרחית לגיטימית. לא מפזרים הפגנות, אלא אם אין ברירה, וגם אז – תוך שימוש מידתי באמצעים שאינם מסכנים את הסובבים. עצם חימוש חיילים עם אמצעים מסוכנים כבר מגדיל מאוד את פוטנציאל ההתלקחות של ההפגנות. היערכות נכונה יכולה למנוע את ההתלקחות הבאה.

 

 

אנחנו מחפשות מתנדבות/ים, ספטמבר באוויר


ehud ‏| 14 בספטמבר, 2011
טוען כפתורי שיתוף

אנחנו מאד מקווים שלא יהיה צורך, אבל כמו שאמרו בניו-יורק: better safe then sorry…

ולכן אנחנו מחפשים מתנדבות/ים, טובות/ים בכתיבה, שיעזרו בתפעול בלוג 'פעולה אחת ביום'. מעוניינות/ים – נא לשלוח מייל ל action@acri.org.il

שנהיה מוכנים לסוף ספטמבר. שאלתם מה קורה בספטמבר? ניסינו כאן לתת את התשובות המרכזיות.

האם יש לפלסטינים את הזכות להפגין? האם הם צריכים אישור? מה ישראל יכולה ואמורה לעשות? מה אם הפגנה מתקרבת להתנחלות או לקו הירוק? ומהם הקווים האדומים שלנו?

נשמח לשמוע עוד שאלות כאן בתגובות, או בפייסבוק של האגודה לזכויות האזרח!

הרשות הפלסטינית החליטה לבקש הכרה באו"ם; קהילות, ארגונים ופעילים פלסטיניים מתכוננים למחאה המונית. מה באמת יקרה? מה טוב ומה לא? לא ידוע. חוסר הוודאות הוא גדול, ולא ניתן לדעת מה יתפתח. אף אחד לא יודע.

החלטנו, שאי אפשר לחכות ולראות. ולכן אנחנו נערכים. גם בצה"ל נערכים. לשמחתנו, יש גם קבוצות של פעילים שנערכות, ואנחנו שמחים לספר לכם על זה:

לוחמים לשלום יחד עם דהרמה אקטיבסטית, יזמו שרשרת אירועים למען צמצום האלימות ואפשור חופש הביטוי והמחאה בשטחים:

פייסבוק להפגנה מחר:  https://www.facebook.com/event.php?eid=213588028700430

אסף ניסח זאת מצויין, בבלוג הדהרמה אקטיביזם:

"…זה הזמן לקרוא לציבור בארץ לא להיסחף ברגשות של פחד ואיבה  - כשם שאנחנו הפגנו הקיץ בערי ישראל למען צדק ושוויון אנו תומכים בזכותם של הפלסטינים להפגין למען עצמאותם.

זהו הזמן להפסיק את השיח לפיו האלימות תלויה רק בפלסטינים ולדרוש התנהלות שקולה וחכמה של ראש הממשלה, של הצבא ושל המשטרה. אסור לדכא בכוח מאבק לא-אלים.
שפיכות דמים תהיה אסון לישראל ולפלסטינים. תגובה לא-אלימה כלפי הפלסטינים תעורר השראה והערכה…."

אנחנו באגודה לזכויות האזרח, פועלים כעת בעיקר כדי לפתח שיח ציבורי על הזכות למחאה בשטחים. אבל נשמח לעזרתכםבהפצת השאלות ותשובות, ובעזרה בכתיבה action@acri.org.il

.

הפעולה נמצאת בפרטים הקטנים


ehud ‏| 21 באוגוסט, 2011
טוען כפתורי שיתוף

לפני מספר ימים, התפרסם הפוסט של ליל פטישי (שרגילה שמוסיפה לה י' בסוף השם…)

באדיבות האתר המשפיע "במחשבה שנייה" – פוסט מגזין בענייני חברה, כלכלה ותרבות

בתודה לליל, הנה הטקסט המלא:

המהפכה החברתית המתחוללת מכה גלים. עוד לא ידוע מה יהיה בסופה, אבל מה שוודאי בטוח הוא שהיא מסעירה ומשתוללת, ושהיא נוגעת בכולם. זו מהפכה צעירה שמגיעה עם המון אנרגיות, עם תמימות, עם שאיפות אמיתיות ליצור אפשרות לחיים אחרים במדינה. יש בה זעם אבל ברחוב רואים שמחה, יש בה כאב ומצוקה, אבל מה שמובע באופן הברור ביותר הוא דווקא הכח והנחישות.

המאבק בכיבוש מעולם לא היה פופולרי כמו המאבק הזה. הוא מעולם לא התנהל בשמחה ובתחושה שאנחנו חזקים יותר מהממסד, הוא מעולם לא משך צעירים וסטודנטים בכמויות כאלה להקים אוהלים ברחובות, ואף פעם בתולדותיו לא הצלחנו להביא אותו אל הקונצנזוס.

המאבק לצדק החברתי מביא איתו רעיון ישן ומוכר, ומצליח להפוך אותו לדבר הכי צעיר ופופולרי שיכולנו לדמיין. המושג "צדק חברתי" היה פעם נחלתם של קומץ פעילים חברתיים, והנה הוא זעקת העם. זעקתם של החלכאים והנדכאים איננה רומנטית ואינה מגייסת את ההמון. היא מדכאת אותו, גורמת לו לחוש אשם וחסר אונים, ומחלחלת בו את התחושה שהכל מורכב ואינסופי, שלעולם יהה המצב כפי שהוא.

כזו היא גם זעקת הנכבשים. אל מול דוחות הגזל והניצול, העושק והפרת זכויות האדם, אנחנו נאלמים דום. תודעת הכיבוש מדכאת אותנו, אנחנו טובעים בים העדויות, חשים מועקה עמוקה ויודעים שעלינו להתקומם, אבל המועקה הזו משתקת. המאבק הזה הוא סיזיפי ומורכב כמו שהיה פעם המאבק לצדק חברתי. הוא לא בוער, לא צעיר, לא מתחדש ולא סוחף. הוא עמוק וחשוב ונכון, אבל מעיק. מאבק מעיק גווע במהירות.

האמת היא שאנחנו המון. המון רב שיודע שמה שמתחולל שם מעבר לקו הוא אי צדק משווע. המון שמודע להפרת זכויות האדם, המון שהיה רוצה להתקומם . בין מורכב למתסכל ובתוך בליל העמדות והמחלוקות,  בסופו של דבר אנחנו לא צובאים על בתיהם של ראש הממשלה או שר הביטחון וגורמים להם להבין שהצדק ינצח. אבל יש לנו מה להגיד להם, אנחנו מוכנים לדרוש בכל הכח, וממש לא מתכוונים לוותר להם.

בשביל זה המצאנו את פעולה אחת ביום. כל יום, מאות אזרחים פונים במכתבים ובטלפונים ללשכותיהם של מקבלי ההחלטות, ודורשים מהם לפעול למען זכויות האדם בשטחים הכבושים. כל אחד עושה פעולה יומית אחת, קטנה, ואנחנו נהיים מסה עצומה שיש לה כח והשפעה. אנחנו שאפתנים ומלאי עזוז, ואנחנו במאבק למען הצדק – גם בשטחים הכבושים.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. בחיבור של עוד כפר למים זורמים ולחשמל, בפתיחתו של עוד שער חקלאי או מחסום, ביום יומם של אנשים פשוטים.

פעולה אחת ביום מאפשרת לכולנו לקחת חלק במאבק, וכל אחד מאיתנו חשוב. בכל יום מתפרסמת באתר הפעולה היומית, והיא תיקח לכל אחד מאיתנו בדיוק 5 דקות.

המאבק לצדק החברתי בישראל הוא עצום ועוצמתי וחשוב מאין כמוהו. הוא יכול לשנות מדיניות. כמוהו גם המאבק לזכויות האדם בשטחים. כולנו ביחד יכולים וצריכים לשנות את המדיניות הזו.

 


כל הזכויות שמורות ל"פעולה אחת ביום" | יצירת קשר | חזרה לדף הבית עיצוב וקונספט: | תכנות והקמה: מורן הר-טוב